ליילה- הקדמה

ספרים. זה מה שהכרתי כל חיי. ספרים.
כמעט מאז שאני זוכרת את עצמי אני קראתי ספרים. זה התחיל כשהייתי בת ארבע. זה היה יום גשום, ואבא שוב יצא לאחד ממסעותיו הארוכים. תמיד כשאבא נסע הבית היה קצת יותר שומם, ובשביל להחיות אותו אני ואמא יצרנו מנהג- כל ערב היינו יושבות ליד האח בחדר הגדול, ומספרות סיפורים על אבא. לפעמים הסיפורים היו מצחיקים, לפעמים עצובים, לפעמים משמחים, ולפעמים מותחים. באותו ערב שאבא נסע אמא חלתה. הרופא אמר שהיא צריכה להשאר מרותקת למיטתה במשך כשבוע. כעסתי על הרופא. מי הוא שיחליט בשבילה דברים?!
הלכתי בכעס לחדר הגדול וטרקתי את הדלת אחריי. התיישבתי ליד האח והתחלתי לספר סיפורים על אבא לחלל הריק, מעמידה פנים שהקירות שומעים. אבל הקירות לא שמעו. הם עמדו דוממים, חיוורים באור הרך של הנר, ושתקו.
דמעות עלו בעיניי בעודי מספרת את הסיפור. לבסוף קמתי ממקומי, לקחתי ספר עב כרס מהספריה שעמדה בפינת החדר, וזרקתי אותו בכוח על אחד הקירות. הספר פגע בקיר, שהתעלם ברוב חוצפתו מהספר, ונפל על הרצפה, פתוח.
התקרבתי אל הספר בזהירות. עכשיו התחלתי להיות מבוהלת. זכרתי כמה אמא אוהבת ספרים, ואם היא תשמע שזרקתי אחד על הקיר, היא יכולה לחלות עוד יותר.
רכנתי אל הספר במטרה להחזיר אותו למקומו כשלפתע זיהיתי מילה. 'אתה'. התיישבתי על השטיח הרך ולקחתי את הספר אליי והתחלתי לקרוא. בהתחלה זה היה קשה. כבר הכרתי את כל האותיות, אבל המילים היו ארוכות ומסובכות, אבל בסופו של דבר, ממש לפני הזמן ללכת לישון, הצלחתי לקרוא עמוד. גאווה החליפה את הכעס. כשהלכתי לישון באותו יום הבטחתי לעצמי שאני אגמור את הספר, ויהי מה. וכך היה.
מאותו יום הייתי מה שאבא מכנה "תולעת ספרים". לא עבר יום בלי שהייתי רכונה מעל ספר, מתעלמת מהעולם מסביבי. הכרתי כל כך הרבה עולמות דרך הספרים.
עד שמלאו לי חמש עשרה.