לחיות 18 שנה באותו מקום זה סיוט פרק 2

המורה נגשה אלי וסמה את ידה על הכתפיים שלי אך ואני הורדתי אותם,לא רציתי שירחמו עלי.
כל אותו זמן שישבתי על המיטה בוכייה המנהל משה הגיע כדי לבשר לי שדודתי תגיע בעוד שעה וחצי לפה.
הוא הגיע ושראה אותי עם המורה טליה,הוא אמר:
"מה הולך פה?"
"חכי שניה" אמרה טליה וקמה מהמיטה והלכה למנהל,ושניהם יצאו החוצה:
"שפכו על סינדי קמח וביצה" היא אמרה.
"מה?" המנהל אמר בתמיהה.
"מה ששמעת." היא השיבה.
"טוב תקשיבי דודתה באה לבקר" אמר המנהל.
באותו זמן אני ישבתי לדי הדלת והקשבתי לשיחה בינהם,ששמעתי שדודתי באה לבקר אני שמחתי,כי לפחות יש לי קרוב משפחה אחד בעולם שבא לבקרני.לפתע המנהל והמורה לא דיברו,אני חשבתי שהם גמרו לדבר ולכן הלכתי למיטה ונרדמתי.
אחרי שעה:
קמתי מהמיטה ומולי ראיתי מישהי עם מטפחת על הראש,חולצה תכלת וחצאית ורודה,היא נגעה בי לשניה וישבה על הכסא וחיכתה עד שאני יתעורר לגמרי,אני קמתי באיטיות רבה ושיפשפתי את עיניי,ואמרתי לה:"דודה?"
היא קמה מהכסא וישבה לידי ואמרה:"כן זאת אני,סינדי"
אני ישבתי על המיטה וסיימתי את השיפשוף.זה היה פעם ראשונה שחייכתי בכל חיי בבית יתומים,אני קמתי מיד ונתתי לה חיבוק,לא עזבתי אותה רבע שעה שחקנו יחד השתעשענו.
עד שהגיע הזמן שהיא הייתה צריכה ללכת,ואמרתי לה בבכי:"למה?אולי תגדלי אותי נמאס לי פה,אף אחד לא אוהב אותי.בבקשה."
דודתי לא יכלה לענות היה לה קשה להגיד את שהיא לא יכולה לגדל אותי כתור בת,לכן היא יצאה מהחדר והלכה לביתה באשדוד,אני רצתי לדלת וראיתי עוזבת אותה אף אחד לא היה בפרוזדור,כולי מבטים אליה ואמרתי בכל:"בבקשה אל תילכי דודה….לאאאאא"
כול נפשי הלכה לא שרדתי,באותו רגע כל עולמי חרב,חזרתי לחדר ונעלתי את עצמי שוב,ישבתי על המיטה,התקפלתי,בכיתי,ולא יכלתי לזוז כול גופי רעד,עצמותיי קפאו ונרדמתי שוב,שהתעוררתי:
שמעתי דפיקות בדלת, ואמרתי למי שהיה בדלת:
"מי זה?"
"זה אני יהודית"אמרה ילדה מהכיתה.
ואני השבתי לה:
"מה את רוצה?"
"באתי להגיד לך שתארגני מזוודה את נוסעת לדודתך לשבוע."
שמעתי את זה קפצתי מהמיטה כאילו אני מתחתנת עכשיו.הלכתי לארון בתלהבות,הוצאתי מזוודה והתחלתי לשים את כל מה שאני צריכה בתוך המזוודה.
ו זה היה יום לפני סוכות.
יצאתי מהחדר שהחיוך שלי גבר עד למעלה בלי הפסקה נגשתי לשער הכניסה של הפנימייה וראיתי את דודתי ליד המכונית מחכה עם ילדייה שאני יגיע.