לחיות 18 שנה באותו מקום זה סיוט פרק 1

הפעם אני ידבר בגוף ראשון,אף פעם לא שיתי את זה אבל אני ינסה.
האם חשבתם לעצמכם/ן שאפשר לחיות באותו מקום לתמיד.
אויש שלום שמי הוא סינדי ואני יספר לכם את סיפור חיי:
אני חייתי בפנימייה של בית ספר עד כיתה י'ב אבל אני קוראת לזה בית יתומים בשבילי.
וכך זה התחיל:
ביום שבו נולדתי היה י"ח בכסלו,אימי סבלה רצח מהלידה היא לא יכלה כמעט לנשום.
ברגע שנולדתי אימי מתה,אבי ראה זאת מבחוץ,וישר החליט בליבו לברוח ולא לגדל .
שהרופאים הביאו אותי לאבי אז הוא ישר אמר:
"אני חייב לרוץ לעבודה ביי." ויותר לא חזר.
הרופאים התייעצו והחליטו למצוא לי משפחה,הם חפשו בכל מקום ולא מצאו,עד שמצאו משפחה עם 4 ילדים וכולם בנים,האב לא רצה אותי,אבל אימי שכנעה אותו בגלל שאין להם בנות בכלל,הרופאים היו באים מידי חודש לראות מה העניינים.
אני גרתי אצליהם עד גיל 7 חודשים והם העיפו אותי לקחו ערסל וסמו אותי בפנים ולבחוץ,קפאתי באותויום,אבל היה לי מזל הרופאים באו באותו יום,הם לקחו אותי והתחילו למצוא לי משפחה,עד שהביאו אותי לפנימיית המאה.(זה שמה של אותה פנימייה)
אותה פנימייה היתה מכתה א עד כיתה י'ב,אבל לכיתות א-ו זה היה בית ספר רגיל הם הלכו הביתה כל יום,אכלו שם צוהרים.
ואני היתי שם כל הזמן.
אבל היתה מורה ששמה טליה,שהיא רחמה עלי ולכן כל שעה 8 היא הוציאה אותי מהכיתה והחלה לשחק איתי משחקים להוציא אותי לטיולים,אין על אותו מורה הזאת.
לא היה לי שום חברה כל בנות הכיתה היו צוחקות עלי,אבל למורות לא היה אכפת.
היה פעם אחד שנעמה וחרות(בנות שיספרו עליהן הרבה)שרצו לעצבן אותי ולכן מה עשו:
באותו רגע עברתי בחצר שאני עוד רואה את הכיתה עם האבות שלהם,ואני עצובה מאד.
ונעמה וחרות לקחו ביצה וזרקו עלי,ואחר כך קמל,הרגשתי שאני הולכת למות מרוב צער.
רצתי לכל כוחי לחדר נעלתי אותי והלכתי להתרחץ,(היה לי חדר משלי ואמבטיה ושירותים משלי ומזה נהנתי מזה.)
באותוזמן זה היה השעה 8 המורה טליה באה אלי שמעתי את הדפיקות של הדלת שאני עוד במקלחת שמתי עלי מגבת ויצאתי,פתחתי למורה את הדלת והמורה הסתכלה עלי כאילו שאני משוגעת,אבל אני סטתי את ראשי לאחור בבושה.
המורה טליה נכנסה ואני רצתי למקלחת להתלבש שגמרתי יצאתי וכולי מלאה דמעות.
"סינדי מה קרה?" אמרה המורה ושהיא מתקרבת אלי.
"אני לא רוצה לדבר על זה." אמרתי למורה.