לזמן קצר – פרק 1

הכל כל כך לבן כאן. הקירות, הרצפה, התקרה, הבגדים. הכל לבן. אפשר כבר לחשוב שזה מקום קדוש או טהור. אבל לא, זה לא.
אני הולך נוקשה אחרי הפקיד. הוא דווקא לא לבש לבן. החולצה הקצרה והמכופתרת שלו בצבע חום, כמעט שחור. המכנסיים שלו שחורים כעורב. הבגדים שלו נראו צמודים עליו. כנראה שלא הייתה מידה גדולה מספיק בשבילו, הוא אדם רחב וגבוה. העור שלו בהיר והשיער החום שלו מסופר בתספורת קצרה מאוד, מרחוק הייתי חושב שהוא קירח אבל ממרחק של סנטימטרים ספורים רואים היטב את שיערו. הוא לא יצר איתי קשר עין, ואם כן יצר אני לא יכול לדעת מבעד למשקפי השמש השחורים שלו. הוא עוטה פנים רציניות ואדישות.
אני מתכנן את הביקור הזה כל כך הרבה שנים. אף פעם לא ידעתי מה אני הולך לראות, כי עבר המון זמן.
לאחר כמה דקות של הליכה במסדרונות, הפקיד נעצר בפתאומיות ואני נתקע בגבו. הוא לא מסתובב אבל אני שומע נשיפות רמות, כאילו הוא מנסה להרגיע את עצמו.
"הגענו. תשב ותדבר אל הפתח מול המיקרופון." הוא מסביר בחוסר סבלנות ויוצא מחוץ לחדר. אני בוחן כל דבר כאן – הקירות הלבנים (איזו הפתעה) והצבע האפור המתקלף בתחתיתם, שולחן העץ המלוכלך שבחדר ממול והשריטות המרובות עליו, רצפת האריחים הלבנים המתפרקת אשר כל כמה אריחים הייתה מלאה אדמה חומה ויבשה. אני מתקרב באיטיות לכיסא הפלסטיק, מתיישב עליו ומחכה. ומחכה. אולי זאת הייתה טעות?
לא, זאת לא. אחד השומרים שדומה בלבושו לאדם שהוביל אותי לכאן נכנס אל החדר מלפניי, אוחז במפרק כף ידה של נערה בת שש עשרה. היא מסיטה את ראשה לכיוונים שונים, במהירות ובפחד. השומר מושיב אותה על כיסא מולי. היא מסתכלת עליי והשומר לידה מסתובב ויוצא מהחדר.

שתיקה. שתיקה ארוכה. אני מסתכל על כל פרט ופרט בה. שיערה הבהיר ארך בארבע שנים מקארה קצר לשיער שמגיע עד אמצע הגב, הוא מבולגן אבל נראה שזה לא מפריע לה. הפנים שלה נראים אותו דבר – אותם פנים מחודדות יפהפיות, שנראית בוגרות יותר כעת. כמובן, עברו ארבע שנים. היא גבוהה כמוני. היא יושבת זקופה אבל הכתפיים שלה מכופפות קדימה, כאילו היא מתכוננת לכל מצב. עם כל הגאווה בגדילה שלה, אני מרחם עליה. ההבעה המבוהלת שלה. עיניה הכחולות כים הסורקות את סביבתה כל הזמן. האישונים שלה מעט מכווצים. היא מפחדת. היא מפחדת ממני?
אני מנסה להרגיע אותה, אני מחייך כמה שאני יכול. אני מנחש שעל פניי מרוח חצי חיוך עקום. אין מצב שאני מצליח להרגיע אותה. אולי כן. שרירי הפנים שלה מרפים. היא מקרבת את פניה ומצמצמת עיניים. היא לא נרגעת, היא מזהה אותי.
על פניה עולה חיוך קטן, כמעט לא מובחן. היא מניחה את ידיה על עורפה. היא מתחילה לקום, מסתובבת במסלולים לא קבועים בחלל החדר. מדי פעם מעיפה בי מבט. היא מתיישבת חזרה. מניחה את ידיה שוב על עורפה, מסתכלת עליי, מחייכת, מסיטה את מבטה מטה, ושוב מסתכלת עליי.
"דילן. אני לא מדמיינת. זה אתה." היא אומרת. היא מעבירה את כף ידיה דרך הפתח הקטן בזכוכית. שמפרידה בנינו. כי היא בתוך מוסד למשוגעים. אני מניח את ידי בידה הכחושה ולוחץ אותה. היא מעבירה יד נוספת ועוטפת את ידי בשתי ידיה.
"זה אני, פליים. אני כאן." אני אומר ומלטף את ידיה בידי הפנויה השנייה.
"אלוהים אדירים, אתה גדלת המון! הפכת לגבר ממש." פליים אומרת ונראה שהיא רוצה ללטף את פניי, ולראות להרגיש איך הן גדלו, ללא הצלחה. אני משעין את ראשי על השולחן, קרוב אל הפתח, במרחק שפליים, אחותי התאומה, תוכל לגעת בהן.
"אז מה השתנה כשלא הייתי?" פליים שואלת. אני מרים את ראשי מהשולחן ומספר לה על איך שאבא פוטר מעבודתו וקבל עבודה חדשה, על אחותנו הקטנה שהתחילה ללמוד בחטיבת ביניים, על כך שעברנו דירה. אני מספר לה כל מה שעולה בראשי, אני רוצה שהיא תהיה הכי מעודכנת, למרות שהיא לא איתנו בחוץ.
"אז באת להוציא אותי, נכון? החליטו שאני יכולה לצאת מכאן." היא אומרת בשמץ של תקווה. כל כך הייתי רוצה לענות לה שכן, שהיא יכולה. אבל לא כרגע. אני פשוט מסתכל עליה, בפנים אדישות. אני לא יכול לנפץ לה את הלב במילותיי. כשהיא מבינה את המסר חיוכה יורד מפניה.
"אני לא מבינה למה אני פה בכלל. אתה יודע שלא עשיתי כלום. אתה היית שם." אני מהנהן כמה פעמים במהירות. זה נכון. היא צודקת. ומה שהכי נוראי זה שאין לי מה לעשות בשבילה.
"אני מבטיח לך, שאם יכולתי, הייתי משחרר אותך." אני אומר.
נשמע צפצוף. הדקה שבה יכלתי לדבר עם פליים נגמרת. השומר מקודם נכנס ומחכה ליד הדלת. פליים קמה ומסתובבת אליו. מתחילה לצעוק עליו על כך שהיא צריכה לצאת משם, על כך שהם מפרידים בין אח ואחות, בין תאומים. אך לו זה לא משנה.
מראה מחריד נראה בפניי כעת. השתיקו את הקול בתוך החדר וכל מה שאני רואה זה את אחותי צועקת דברים שאני לא מסוגל לשמוע, על פניה הבעה מבוהלת וזועמת כל כך. השומר מרים אותה בכוח כדי שהיא תצא.
אם רק הייתי יכול לעשות משהו. אפילו רק לדבר איתה עוד, לעוד זמן קצר.