לזמן קצר – פרק 3

אני הולך אל שולחן האוכל הארוך, מציץ כל כמה שניות על אותו איש שעומד ומבשל במטבח. זה הבית שלו. רק עכשיו אני מבין שפלשנו לבית של מישהו. הבנתי את זה כבר קודם, אבל לא הבנתי את המשמעות של זה. יכול להיות שהמיטה שישנתי בה אתמול בלילה היא המיטה שלו, וכך גם הבגדים שאני לובש עכשיו. יכול להיות שפליים ישנה במיטה של אמו של הנער, או אחותו, או החברה שלו.
אני מתיישב ליד השולחן ומרים את המזלג. אני מעביר אותו בין אצבעותיי, משחק איתו. פליים באה ומתיישבת לידי. אני ממשיך לשחק עם המזלג ונוקש בו בשולחן. פליים אוחזת במפרק ידי בפתאומיות. המבט שלה רציני, הוא מתפוגג בשניות ומתחלף למבט עצוב. היא לא רגילה לבקש, הקול של המזלג פוגע בשולחן הפריע לה, היא לא רגילה לבקש להפסיק אותו. סיבה נוספת למה השחרור שלה מהמקום הזה היה טוב. אני שם את ידי על ידה ומהנהן, מראה לה שאני מבין.
הנער מסתובב ומחזיק בידו שתי צלחות, עליהן חביתה, שתי פרוסות לחם וגבינה לצידם. הוא הולך לעבר השולחן ומניח את הצלחות מולנו. הוא רץ בחזרה למטבח וחוזר עם שתי כוסות לימונדה. הוא מתיישב מולי ובוחן אותי ואת פליים במבטו. לפליים זה לא הפריע, היא כנראה לא שמה לב, כי היא התחילה כבר לאכול.
"למה אתה מכין לנו אוכל?" אני שואל ישירות.
"אתם בטח רעבים, רצתם והסתתרתם יומיים מהמוסד הזה." הוא עונה בחיוך.
"איך אתה יודע?" אני ממשיך לשאול. הוא קם מכיסאו ומתחיל ללכת ברחבי החדר.
"אולי אני אספר לכם בהמשך. כמעט שכחתי, לא הצגתי את עצמי. נעים מאוד," הוא אומר, מרים את כובעו וחושף את שיערו החום המתולתל. "אני ניקו." הוא מחזיר את כובעו על ראשו. פליים מרימה את ראשה מהאוכל. "אני פליים, וזה דילן." היא מציגה אותנו. אני בועט ברגלה של פליים מתחת לשולחן. אני קם מהשולחן ומסמן לפליים לבוא איתי. אנחנו מתקדמים אל הסלון.
"דילן! למה עשית את זה?" פליים שואלת בקול רם. אני מסמן לה להיות בשקט.
"אנחנו לא צריכים להגיד לו מה השמות שלנו, ולא להישאר כאן. הוא יודע למה אנחנו כאן, וזה לא יכול להיות טוב. הוא יכול להלשין לוויקנדל, אי אפשר לסמוך עליו." אני מסביר לפליים.
היא לא עונה במשך כמה שניות, חושבת על מה שאמרתי.
"אני לא חושבת ככה, הוא נראה אדם נחמד. הוא הכין לנו ארוחת בוקר." היא אומרת.
"אז איך הוא ידע שאנחנו מסתתרים מוויקנדל? איך את סומכת עליו בכל כך קלות?" היא לא עונה לשאלתי, אבל מחייכת. כנראה שאין לה הסבר הגיוני. היא טופחת על כתפי וחוזרת אל המטבח.
אני חוזר אחריה למטבח ורואה שניקו התיישב במושב לידה בשולחן. בזמן שהיא אוכלת הוא מדבר איתה והם צוחקים מדי פעם. אני מופתע מפליים, חשבתי שדווקא היא תחשוד בכל אחד. אני יושב בצידה השני של פליים ליד השולחן ומתחיל לאכול. במשך יומיים לא אכלתי הרבה, לא רק פליים רעבה.
שתיקה. חוץ מכמה קולות של פגיעה של המזלג בצלחת, ולחשושים של פליים וניקו, שקט במטבח. אני מסיים לאכול ומרחיק את הצלחת קדימה. מדי פעם אני מסתכל על פליים וניקו המדברים בלחש בניהם. על מה הם כבר יכולים לדבר? אני מכחכח בגרוני כדי להסב את תשומת הלב.
"אמרת שאולי תספר לנו בהמשך איך אתה יודע על.. מה שקרה," אני אומר.
"לא התכוונתי שאספר עוד חמש דקו-" הוא מתחיל לומר, "תסביר עכשיו." אני קוטע אותו.
הוא פולט אנחה, מסיט את מבטו הצידה אל המטבח. הוא שואף ונושף מעט אוויר, כאוזר כוח ומתחיל להסביר.
"לפני כמה זמן זה קרה? ארבע שנים? הייתי אז בן ארבע עשרה. המשפחה שלי הייתה במצב לא טוב, בקושי היה לנו מספיק כסף לקנות לחם למשפחה של חמש נפשות: הוריי, אחי הגדול, אני ואחותי הקטנה. אז אחי הגיע לכנופייה, והם אמרו לו שהם ישלמו לו כסף, אבל הוא היה צריך להתקבל לכנופייה. הם הכריחו אותו לשרוף בית כדי להוכיח את נאמנותו. אח שלי היה מוכן לעשות הכל כדי להשיג לנו אוכל, אבל הוא היה פירומן, אז הוא ידע שאם הוא ישרוף בית אחד – הוא לא יעצור רק בו. אז הוא נתן לי לשרוף בית, וברח משם. אמר שהוא עשה את זה." הוא מנגב בידו את הזיעה שהחלה להצטבר על מצחו.
"זה אתה. אתה שרפת את הבית שלנו, נכון? בגללך נכנסתי לוויקנדל." פליים שואלת מזועזעת.
"כן, ואני כל כך מצטער על כך," הוא משיב וממשיך להסביר, "אז כששמעתי על כך שנכנסת לשם, מצאתי את הבית הזה. אף אחד לא רוצה לגור ליד בית משוגעים, אז הוא היה נטוש. לפני כמה חודשים התחלתי לעבוד שם, כי היה לי מחסור בכסף וגם כדי לראות איך את מסתדרת. כששמעתי על ניסיון הבריחה, ישר בדקתי מי ברח. ראיתי שזאת היית את, אז השארתי את הבית פתוח, כדי שתמצאו אותו בסוף." הוא ממשיך לנגב את מצחו, העיניים שלו הופכות אדומות.
אני מסתכל עליו אדיש, אך פליים באה לידו ומנחמת אותו. "זה בסדר, הייתם רעבים. הייתה לך סיבה. אני לא כועסת." היא אומרת ומחייכת אליו. הוא מחייך אליה והוגה בלי קול "תודה".
עכשיו אני שונא את עצמי. מעולה. התנפלתי על מישהו שהחיים שלו היו לא טובים, על זה שהוא יודע מה קרה לנו, ועכשיו הוא עצוב.
"לא יכלת לסרב לאח שלך?" אני שואל אותו. ניקו מסתכל עליי כשהוא שומע את שאלתי. הוא נד בראשו. "הוא היה בן שבע עשרה, גדול וגבוה ממני. לא יכלתי להתנגד לו. במיוחד כשהמטרה שלו השתלטה עליו."
אנחנו חוזרים לאכול, בשקט מוחלט שכעת לא הופר בכלל. כולנו מובכים עכשיו ולא יכולים לדבר. אני מוזג עוד כוס של לימונדה, שותה ויוצא אל הסלון. משאיר את פליים וניקו לבדם במטבח.

שאר היום עובר מהר, ניקו מספר לנו על העבודה שלו בוויקנדל ועל איך שהם אפילו לא חשדו בכך שאדם כל כך צעיר רוצה לעבוד בבית משוגעים. התפקיד שלו הוא להגיש אוכל לחולים ובחדר המנוחה הוא מספק את דרישותיהם וצרכיהם של המאושפזים.
"אז אתה רוצה להגיד לי שאתה הקזנובה של המוסד?" פליים שואלת בחצי חיוך. ניקו מגחך.
"לא צרכים כאלה. אני מדבר איתם, מנגן בפסנתר שירים שהם רוצים. הם צריכים חברה. איך זה שלא ראיתי אותך אף פעם בחדר המנוחה? אני נמצא שם כמעט כל יום." הוא שואל.
"אני אף פעם לא יצאתי מהחדר שלי. לא הסכמתי," היא עונה ישירות. "דרך אגב, אחד המאושפזים ביקש ש.. תספק את צרכיו? במובן שאני חשבתי עליו קודם?" פליים שואלת ושניהם מתפקעים מצחוק.
אני לא מגיב, אבל אני מקשיב לכל מילה. מרותק לקשר שנוצר בניהם. אני רואה מה שפליים התכוונה, שהוא אדם נחמד. אבל איך היא ידעה את זה עוד בבוקר?
ארוחת הערב עוברת גם היא במהירות, אבל לא במבוכה כמו ארוחת הבוקר.
אני מסיים לאכול מוקדם והולך אל חדר השינה. אני מתקדם אל הסלון ומשם אל המסדרון. הצר. עם הקירות הלבנים. זה לא המסדרון שכאן, זה המסדרון בוויקנדל. המסדרון כאן רחב וכחול, זה לא אמיתי. אבל ליתר בטחון שאותו חלום בהקיץ יחזור שנית, אני עוצם עיניים ומתקדם באיטיות, נאחז בקירות עד שאני מגיע למדרגות. אני פוקח את עיניי, כמעט מועד ועולה במדרגות עד לחדר שלי.
אני נכנס לחדר השינה. ניקו אמר לי היום שיש בבית הזה המון חדרי שינה, והחדר שבו אני ישן זה לא החדר שלו. איזה מזל, לא הייתי רוצה להביך אותו עוד יותר, אחרי הבוקר.
אני נשכב על המיטה, בלי להתכסות בשמיכה. כל כך קר עכשיו, אבל אם הסיוט יחזור, כדאי שתהיה לי דרך מילוט מהירה מהמיטה. אני בטוח לגמרי שהסיוט יחזור גם הלילה. אני אפילו לא מנסה להרגיע את עצמי, כי הוא יחזור.

איזו הפתעה. החום צורב את העור שלי, אני מעיר את פליים וג'סיקה. אנחנו רצים על הרצפה ההולכת והופכת שחורה יותר מפחם. אני אוחז בפליים וג'סיקה וקורא להורים שלנו. ג'סיקה צועקת. אני נופל במדרגות. אני לא יכול לראות איפה אני. פליים מרימה אותי. ג'סיקה צועקת. הקול של אבא. אני מצליח לראות את אבא במטושטש נושא את ג'סיקה. אמא מרימה אותי מהרצפה ואני עוקב אחרי צעדיה לצד פליים אל הדלת. אבא מנסה לפתוח את הדלת בבעיטות. הדלת נפתחת. אנחנו יוצאים. הבית נשרף. צעקה של ג'סיקה. המשטרה מגיעה. לחשושים על הצריבה של ג'סיקה. פתאום אני רואה משהו שלא ראיתי מקודם, פליים שניסתה להיאחז במעקה של מדרגות הכניסה. נער מתגנב מאחוריה, מכניס לכיסה פריט לא ידוע ובורח. ניקו. פליים מתקדמת אל אמא, שצועקת על השוטרים לא לגעת בפליים. הם לא מקשיבים. פליים נגררת אל ניידת המשטרה. להבות לבנות. אני רואה במטושטש מאחוריהן את ניקו מציג את עצמו בבוקר במטבח.
אני פוקח עיניים בבת אחת. לא מצליח לקום, משוכנע שלא צרחתי כלל. אני משותק מפחד. אני פותח את הארון להוציא בגדים אחרים. רק עכשיו אני שם לב שאני עדיין לבוש באותה גופייה ומכנסיים שהחלפתי אתמול. אני מוציא חולצה אפורה דקה ומכנסיים קצרים. אני פותח את הדלת בשקט כדי לבדוק אם באמת לא צרחתי והערתי את פליים. לחשושים. מהקומה התחתונה. כנראה שלא הערתי את פליים, היא הייתה כבר ערה. וויקנדל.

מסתבר שרק בערב המסדרון הופך להיות במחשבותיי ללבן. הוא כחול לגמרי עכשיו. אני מתקדם עד הסלון, ורואה שני אנשים יושבים על הספה. ניקו ופליים. לפחות אלה לא וויקנדל. למשך כמה דקות יש שתיקה. יכול להיות שדמיינתי את הלחשושים?
"אם את עדיין רעבה אני יכול להכין לך משהו." ניקו מציע. לא, לא דמיינתי. פליים מנידה באצבעה.
"אני בסדר, תודה." היא משיבה. היא סורקת במבטה את החדר. "בית מאוד… כחול."
"רציתי לצבוע אותו בהזדמנות, אבל זה לא כל כך הפריע לי. אני יכול, אם זה מפריע-" הוא מתחיל להציע אך פליים קוטעת אותו. עולה חיוך על פניה. "זה לא מפריע."
שתיקה של חמש דקות.
"אני מבינה למה אתה נותן לנו לגור כאן. בגלל השריפה. אני לא מבינה למה אתה עושה את השאר." פליים מעירה.
"עושה מה?" הוא מנסה להבין. "אתה יודע.. אקסטרה נחמד אלינו. רוצה לצבוע את הבית, מכין לנו ארוחת בוקר." היא מסבירה. שתיקה נוספת, קצרה יותר. ניקו חושב איך להגיב.
"אני מנחש ש.. אני עדיין.. רוצה לפצות אותכם."
"אתה לא צריך. אני סלחתי לך. אני בטוחה שלדילן יקח עוד יום-יומיים לעכל את זה ולסלוח."
"א-א-את סלחת?" אומר ניקו בגמגום. היא מהנהנת.
שתיקה. "זה לא זה, נכון?" היא שואלת.
הוא מסיט את מבטו מטה ואז מסתכל עליה. "כבר התרגלתי להיות 'המלאך השומר' שלך. אני יודע שאת לא צריכה עזרה, את בחוץ. אני פשוט… רגיל." הוא אומר ומניח את ידו על לחיה. הוא מסיט מספר קצוות שיער מאחורי אוזנה. היא נדה בראשה.
"אתה יכול להפסיק בנתיים. רק בנתיים." היא אומרת ונושקת למצחו. היא מתקדמת אל המטבח, משאירה את ניקו מאוכזב מעט אך עם חיוך על פניו.
אני עולה במדרגות חזרה לחדר שלי. יהיה לי על מה לדבר איתה בבוקר.

דפיקה בדלת. אני מתעורר לקול דפיקה בדלת. אני פותח את הדלת ורואה את ניקו שגם הבחין בקול הדפיקה. הוא מסמן לחדר של פליים, ואני נכנס להעיר אותה. אני אומר לה להישאר בקומה העליונה והיא מהנהנת. אנחנו מתקדמים בצעדים קטנים אחרי ניקו אל הקומה התחתונה ונכנסים למטבח, מציצים מעט. לא וויקנדל. לא ווינקדל.
ניקו פותח את הדלת.