לזמן קצר – פרק 2
אני לא מצליח להירדם. התמונה של השומרים, ספק גוררים ספק נושאים את פליים החוצה, לא יוצאת מראשי. פניה המבוהלות. צרחותיה הלא ברורות. המבט שלה שמבקש עזרה. והיא לא משוגעת, אני יודע את זה.
היו צריכים לקחת אותי במקומה, היו יכולים להיות לה חיים נהדרים. עדיף שהיא הייתה זאת שבאה לבקר אותי אחרי ארבע שנים, ואני שונא את עצמי על שלקח לי כל כך הרבה זמן לעשות את זה. היה עדיף שאני אהיה האדם ששומרים מוציאים אותו בכוח מהחדר בזמן שהוא מדבר עם אחותו. אני צריך להיות ה"משוגע". פליים הייתה מבקרת אותי פעם בשבוע, מעדכנת אותי בכל דבר והייתה מצליחה לעודד אותי. היא לא אחות כזאת נוראית כמוני.
כשחזרתי הביתה, הבחנתי באחותי והוריי מזווית העין. הם רצו לדעת מה קרה שם. אני לא יכול לדבר על זה, להיזכר עוד יותר במשהו שאני מנסה להדחיק מזיכרוני. התעלמתי מהם, רצתי למדרגות עד לחדר שלי. שוכב על המיטה ובוהה בתקרה. עד עכשיו. התקרה לבנה, גם הקירות לבנים. בהזדמנות הראשונה שתהיה לי, אני אצבע אותם לצבע אחר. אני לא באמת צריך להסביר עכשיו.
אני צריך לראות אותה שוב. כנראה שלא יתנו לי לראות אותה בקרוב. אני לא בטוח שהיא תרצה לראות אותי, אחרי שפשוט הסתובבתי והלכתי, בלי לנסות לעזור לה. אני חייב לעזור לה הפעם. חייב.
הטלוויזיה נפתחת.
"… שניים עשר שומרים נמצאו מעולפים עם חבלות קשות במוסד למשוגעים 'וויקנדל'. דיירי המוסד מטופלים ומאובטחים כעת, אך לפי הנאמר לנו כעת, אחד המטופלים חסר…"
אני לוחץ על כפתור בשלט. הטלוויזיה נסגרת. אני קם מהספה, לוקח אחד מהמעילים שעל קולב המעילים בכניסה לבית שאליו נכנסתי ומניח אותו על גבה וכתפייה של פליים, הרועדת מקור. הם הבינו שאחד המטופלים נעלם. השארתי את הדלת של החדר בו גרה פתוחה, הם יבדקו ברשימת המטופלים במוסד המשוגעים ויראו שפליים לא נמצאת. הם יתחילו לחפש אחריה, ויחזירו אותה לשם. אסור שזה יקרה.
אתמול בערב, הלכתי אל המוסד בו פליים גרה, "וויקנדל". לקחתי איתי סכין, לא הייתי צריך אותו. למרות שהשומרים האלה היו מאוד חזקים, גם אני חזק. לא אכפת לי אם פגעתי בהם, פצעתי קשה, או שהם הרגישו שדגדגתי אותם, הם עמדו בדרך שלי אל פליים. היא ישנה, הערתי אותה. כשהיא ראתה אותי היא חבקה אותי ואמרתי לה שהיא תצא החוצה. ברחנו במהירות לרקע קולות האזעקה שהדהדו בחלל הצר של המסדרונות. נכנסו לבית הראשון שראינו, ואנחנו עדיין נמצאים בו, מסתתרים מהשומרים שיבואו בקרוב לחפש אותנו.
פליים מתעטפת במעיל ומשעינה את ראשה על אחת הכריות המונחות על הספה.
"זה בסדר. את כבר לא שם יותר." אני מנסה להרגיע את פליים, אך היא עדיין רועדת, אפילו מתחת לכיסוי המעיל. אני מלטף את ראשה, אך היא לא מגיבה.
היא מתרוממת ומעיפה מעליה את המעיל.
"אני רוצה לישון." היא אומרת, כמעט דורשת כמו ילדה קטנה. אולי ככה התנהגו אליה שם.
"בסדר, את תישני. אבל קודם תאכלי משהו." אני אוחז בידה של פליים ומושיב אותה על כיסא במטבח. אני מגיש לה צלחת עם טוסט וגבינה עליה והיא אוכלת אותה באיטיות, כמתענגת על כל רגע. היא מוזגת לעצמה כוס מים, לוגמת מהמים ושמה את הכוס והצלחת לכיור. היא עולה במדרגות, נשמע קול של פתיחת דלת מהקומה העליונה, היא כנראה מצאה את חדר השינה. נשמע קול נוסף של סגירת דלת.
שקט. עם כל מה שקרה היום, אני צריך את השקט הזה. אני צריך לעכל את מה שעשיתי. פרצתי למוסד משוגעים, חטפתי מישהי, פגעתי בשניים עשר שומרים. כנראה יתחילו לרדוף אחרינו בקרוב, פליים לא תהיה מוגנת. הצלחתי להוציא אותה מהמקום הנוראי הזה, והיא כבר תרגיש מאוימת שוב ע"י המקום הזה. הם לא יכולים לוותר על "משוגעת" אחת?
עד עכשיו לא יצא לי להסתכל על הבית הזה. לא הגיע לכאן אף אחד חוץ ממני ופליים, וכבר אחת עשרה בלילה. כנראה שהבית נטוש. למרות שהחפצים שכאן נראים יחסית חדשים. כל הבית צבוע בכחול – כחול ממש בהיר, כמעט לבן. בתחתית הקירות ישנם עיטורים של אוניות בצבע כחול כהה. כנראה גר כאן פיראט פעם או משהו. אני מנחש שחיוך עולה על פניי כעת בגלל המחשבה הזאת.
הסלון יחסית גדול – שתי ספות גדולות וכורסא, מולם מוצב שולחן קפה קטן וטלוויזיה צמודה לקיר, מאחור עומדות ספריות. הבית שלנו פחות יפה מהבית הזה. המטבח גם הוא גדול, והוא מכיל בתוכו שולחן אוכל ארוך מעץ ולידו כיסאות רבים. אריחי הרצפה מסודרים בצורה של לוח שחמט, רק שבמקום משבצות שחורות יש משבצות כחולות. אני יכול להתרגל לכחול הזה בכל מקום. כל עוד זה לא לבן. אני מכין לי קפה, שותה אותו ושם את הכוס בכיור, אני אשטוף כלים כבר מחר בבוקר.
אני הולך במסדרונות אל המדרגות. אפילו המסדרונות כאן רחבים, הבית הזה פשוט ענק. ככל שהתקדמתי אל המדרגות, כך נדמה שהסביבה שלי הופכת לבנה יותר. והמסדרונות.. צרים יותר. אני מתאפס ומנדנד את ראשי. הקירות והתקרה חוזרת לצבעה הכחול המקורי. איך לי יש טראומה מצבע לבן, וזאת פליים שגרה במקום הזה?
אני מחפש חדר שינה ומוצא אחד בחדר הסמוך לחדר של פליים, אני הולך לחדר של פליים, פותח את הדלת בזהירות, מכניס את הראש דרך הפתח ומציץ אל פליים. היא נראית כל כך רגועה, כל כך שלווה. כאילו היציאה הזאת עשתה לה רק טוב, בשניות. והיא אכן עשתה זאת. אני נכנס לחדר השינה הסמוך. אני עולה על מיטת העץ בצבע חום כהה. דווקא החדר הזה ירוק ולא כחול בדומה לשאר הבית, צבע ירוק כהה יחסית. אני אנוח קצת, ואחזור למטה, להשגיח שלא יגיעו אנשים מווינקדל. אני מניח את הראש על הכרית ונרדם במהירות. המחשבה האחרונה שחולפת בראשי לפני שאני נרדם שהקפה ששתיתי קודם ממש לא עזר לי להישאר ער.
דה ז'ה וו. זה מרגיש כמו אותה סיטואציה. זה לא מרגיש, זה באמת אותה סיטואציה. הבית נשרף. אני מעיר את פליים וג'סיקה, אחותנו הקטנה שהייתה אז בת שמונה. אני יוצא איתן מהחדר והרצפה מתחילה להישרף. אני מרגיש כמו עוף בתנור. אני אוחז ביד אחת את פליים ביד שנייה את ג'סיקה, ותוך כדי קורא להורים שלנו. אני אפילו לא מצליח לשמוע אותם קוראים לי בחזרה. החום מתחיל לטשטש לי את הראייה. אני מרגיש את העור שלי נשרף. צעקה של ג'סיקה. אני מועד ומתגלגל במדרגות. פליים מרימה אותי. ג'סיקה צועקת צעקה נוספת, היא כנראה נכוותה. הקול של ההורים שלנו, הם באים לעזור. אמא מובילה אותי ואת פליים החוצה, אבא נושא את ג'סיקה. החום מתחיל להתגבר. אני מתחי לחשוב שאנחנו נישרף בעודנו חיים בבית הזה. הדלת לא נפתחת. אבא בועט בדלת. בעיטה נוספת. הדלת נפתחת בקול חזק. אנחנו יוצאים במהירות. ג'סיקה מחניקה צעקה נוספת, הפעם חלשה יותר והיא נשמעת יותר מייאוש ולא מכאב. המשטרה מופיעה. הם סוחבים את ג'סיקה ואותי לאחת מהניידות, שמים שמיכות ומגבות על כתפינו וגבינו. שוטר אחד אוחז בידה של פליים. אני שומע מלמולים מכיוונם של השוטרים שהם מצאו מצית בכיס שלה. הם לוקחים אותה בזמן ששוטר אחד מטפל בכוויה של ג'סיקה ברגל, אני שומע מהצד שזאת כוויה גדולה ועמוקה מדי, ושהיא תישאר כצלקת. אני לא מסוגל לזוז מרוב רתיעה. אני שומע את אמא שלי מתחננת בפני אחד השוטרים לא לקחת את פליים, שהיא רק בת שתיים עשרה, אך הוא לא מוכן להקשיב. להבות מופיעות בעיניי שוב. הן הופכות בהירות יותר ללהבות לבנות.
אני מתעורר בצעקה מהסיוט שלי. אני מניח את ידי על המצח שלי, נוטף המון זיעה. אני יוצא והחדר ובודק אם הערתי את פליים בצרחה שלי. ישנה כמו בול עץ. אני מתפשט מהבגדים מלאי הזיעה ולובש גופייה ומכנסיים קצרים שבחושך הזה נראו לי בצבע אפור שאני מוצא בארון חדר השינה. במשך שעה או שעתיים אני לא מצליח להירדם. אני נשאר באותה תנוחה בדיוק – אני שוכב על הגב עם ידיים שעונות על הכרית וראשי מונח עליהן. חושב על הסיוט הזה. חשבתי שנפטרתי ממנו. עד שנה שעברה הסיוט הזה רדף אותי. פתאום, יום אחד, הוא נפסק. אני אפילו לא זוכר מתי זה היה. אני רק מקווה שהסיוט לא יחזור שוב. לבסוף אני נרדם, ואני ישן בלי לחלום את הסיוט הזה שוב.
קול של צלייה. יש קול של צלייה מהקומה הראשונה. מישהו למטה. אני מרים את השמיכה מעליי, פותח את הדלת בשקט והולך על קצות האצבעות עד לחדר של פליים. אני מעיר אותה ומסמן לה לא לדבר, ומצביע כלפי מטה. היא מהנהנת ועוקבת אחריי במדרגות.
אנחנו עוברים במסדרונות, שבראייתי נשארו כחולים כעת ומקשיבים לקול הצלייה. כשאנחנו מתקרבים נלווה לקול הצלייה שריקות המרכיבות שיר מסוים, שאני לא מצליח לזהות כרגע. אנחנו קרובים מספר צעדים למטבח. אנחנו נכנסים למטבח. נער שנראה כבן 17 עומד מול תנור. הוא שורק את אותו שיר שלא הצלחתי לזהות קודם. הכובע שהוא חובש מסתיר את רוב שיערו, אך כמה קצוות שיער חומות כהות מבצבצות מתחתית הכובע. לאחר דקה הוא מבחין בנו ומסתובב אלינו בחיוך.
"הו, שלום. אז אני מבין שאתם אלה שפלשו לבית שלי?" הוא שואל.
תגובות (4)
אהבתי!
המשך, אתה מוכשר כל כך!!
מדהים! כתיבה מעולה, הבעת את הרגשות של הגיבור בצורה ממש טובה, פשוט מעולה!
ואוו! אתה מתאר בצורה מדהימה! אני חושבת שהשתפרת לגמרי מהפעמים הקודמות (או הקודמים?)
בכל אופן, היו כמה מילים שהניסוח בהם קצת לא התקשר לי למילה הבאה אבל לא משנה, תמשיך.
שבת שלום :)
תודה רבה! האמת שיצא לי פרק ממש טוב, שמתי לב לזה גם בעצמי (הקודמות, כתבת נכון). אגב, הבנתי על איזה משפט דיברת. אני פשוט מתחיל לכתוב משהו, מנסח את זה אחרת ואז שוכח בטעות למחוק מילים חחח אני אמשיך בקרוב.