לוק – פרק ראשון

"אתה חי! אחח! תעזוב לי את היד מיכאל, מה אתה עושה?!"
מיכאל התרומם מהמיטה בנהמה, ניתק מעצמו את אביזרי ההנשמה והרים את היד של בן בכוונה לנשוך אותה. הוא מעולם לא הרגיש כעס כזה. הוא שנא את בן באותו רגע, הוא שנא כל בן אנוש על הפלנטה באותו רגע, העיניים שלו האדימו מרוב כעס, הוא רצה לאכול את בן, יותר בשביל להכאיב מאשר בשביל להשביע תאבון.
בן כיווץ את היד שלו לאגרוף והשתמש בתנופה מהתנועה של מיכאל כדי לחבוט בפרצוף. האגרוף פגע בפה של מיכאל, הניב שלו עף מהפה החוצה ונפל על מיטת החולים.
מיכאל הרגיש רעב. רעב לסבל של בן יותר מאשר לבשר שלו. הוא יכול היה לחשוב רק על הטעם של הדם של בן, הוא נגס ביד החובטת אבל לא הצליח להשיג אחיזה בבשרה, בן הרים את הברך ובעט במיכאל בחוזקה. מיכאל איבד שיווי משקל ונפגע חזק מהקיר מאחוריו ליד הדלת.
הדלת של החדר נפתחה ובן התעורר.
הוא פספס את תחנת האוטובוס. בן מצא את עצמו עם הפה על האגרוף שלו בפוזה מוזרה, אבל בעולם כמו זה, איש שמנשק לעצמו את היד כשהוא ישן באוטובוס לא היה דבר חריג. זה לא היה נפוץ, אבל החיים הפכו לכל כך מוזרים שאנשים מעלימים עין מדברים שנראו מוזרים בעבר.
"זה לא הרבה הליכה" בן חשב לעצמו כשירד מהאוטובוס בתחנה שאחרי התחנה שבה רצה לרדת. הוא התחיל להתקדם לכיוון פאב "סוף העולם" היכן שקבע עם האחרים. הוא הביט בשעון "20 במאי, 2022, שעה 22:10:28". הוא איחר קצת. "הם בטח כבר תפסו מקום" הוא חשב וזמזם שיר בשביל להעביר את הזמן בהליכה.
"בן!"
בן הרים את הראש אבל לא הצליח לראות מאיפה מגיע הקול. הוא המשיך להתקדם לכיוון הפאב, לרגע קצר נדמה היה שכל העולם עולה למטה, והגב שלו כאב. הוא התחיל ליפול אבל הצליח להתייצב מהר, מישהו קפץ עליו. "דניאל יא מעצבן מה אתה מנסה להתפרנס ממני?"
"זה לא דניאל מפגר, זה דין".
דין ירד לבן מהגב לחץ לו את היד וטפח לו על השכם בקלילות, בן המופתע בקושי הגיב.
"אתה מאחר בן".
"גם אתה".
"בדרך כלל אין כאלה פקקים בשעות האלה".
"כנראה שהעולם לא סובב סביב סטטיסטיקה אחרי הכול".
"אוי, אני מקווה שיש לך יותר מצחיק מזה להיום בערב, סוף סוף כולם באים, יהיה ממש כיף".
"ג'יין לא באה בסוף".
"אני לא לוקח את ההצהרה שלי בחזרה".

הם נכנסו ל"סוף העולם" ועלו במדרגות למקום הקבוע. דניאל ותום כבר ישבו שם, והמלצר בדיוק שאל אותם מה הם רוצים לשתות. "אנחנו מחכים לחברים שלנו" אמר תום.
"אוה, הנה הם".
בן חשב לעצמו שאם הקול של דניאל היה נשמע קצת יותר נמוך וחנוק הוא היה מחוץ לטווח השמיעה של בני אדם.
"מצטער על האיחור נרדמתי באוטובוס".
"חלומות אסורים?" שאל דניאל.
"משהו כזה".

הם הזמינו סיבוב של ייגרמייסטר ומיד כשהגיע השוט הרימו וקראו ביחד "למיכאל!".
המלצר ניגש לאסוף את הכוסות הריקות "מי זה מיכאל?" שאל.
בן לא ענה. הוא קם עם ראש מושפל והתקדם לשירותים.
"יש דברים שלא שואלים" ענה דניאל.
"אני אשמח לעוד שוט של ייגר" אמר תום.
"נשבע שלמושב אסלה שלי בבית יש אייקיו יותר גבוה משלך תום". דניאל אמר וקם לשירותים אחרי בן.
הוא הסתובב כשקלט ששכח להסביר למלצר ולתום למה הוא אמר מה שאמר "כולנו נשמח לעוד שוט של ייגר אחי".
"אין בעיה וסליחה על השאלה שלי קודם". המלצר ענה והסתלק.
בן סיים לשטוף פנים ויצא מהשירותים עוד לפני שדניאל הגיע לשם "הכול בסדר אחי?"
"כן, פשוט בדיוק חלמתי עליו עכשיו בנסיעה, תראה אפילו נשכתי לעצמי טיפה את היד כמו שהוא עשה".
"אני לא רואה פה כלום התאורה חלשה ואתה יודע שאני משתכר מהר, אני כבר רואה מטושטש, קדימה בוא לשולחן".
הם שתו עוד כמה סיבובים של שתייה חריפה, הזמינו אוכל, ודיברו על מה כולם עשו השבוע. הנושא שעלה בתחילת הערב כבר כמעט ונשכח.
המוסיקה ברקע נחלשה, הפלייליסט הגיע לחלק רגוע יותר. שיר קודר התחיל להתנגן ברקע.
הם כולם שתקו לרגע בשביל לשמוע את הפתיחה, בן שבר את השתיקה ושאל "תגידו, אתם חושבים שיש להם מושג מה הם עושים?"
"למי?". שאל תום.
"לפרנסה שלי מטומטם". ענה דניאל.
"לא יודע, אני מניח שיש להם איזו הבנה בסיסית אחרת הם לא היו יודעים שבשביל לאכול הם צריכים לפתוח את הפה".
"אתם קולטים שמיכאל ניסה להרוג אותי? באמת ניסה להרוג אותי? הוא היה החבר הכי טוב שלי…".
דין ודניאל הרימו גבה, השתעלו ביחד ואמרו "סליחה?!"
"אבל חשבתי שאני החבר הכי טוב שלך". אמר תום.
"תום אם תגיד עוד דבר מטומטם אחד היום אני מוריד לך 3 אצבעות, אחת מכל רגל". אמר דניאל.
"אני לא חושב שהוא הבין עד כדי כך מה הוא עושה". דין התחיל את ההרצאה שלו. "ג'יין סיפרה לי עליהם פעם, אבל לא כל כך הקשבתי.
היא אמרה שהם מושפעים מאוד מהסביבה בצורה שיכולה לרמז לאינטיליגנציה אבל ההחלטות שהם מקבלים לא מבוססות על שום חשיבה או הגיון או אפילו צרכים בסיסיים כפי שאנחנו מכירים אותם. זה נראה כאילו הן מבוססות על כעס ושנאה טהורים".
"אני מקווה שאתה צודק" בן הרגיש מסוחרר, "אלכוהול עושה אותי רגשני, אני מצטער, היה לנו ערב נעים".
"שטויות אחי, בשביל זה יש חברים". אמר דניאל.
המלצר בא שוב לקחת את הכוסות הריקות, "עוד משהו?".
"כן, עוד מעט, אבל כרגע הם צריכים את הפה שלהם בשביל לדבר לא בשביל לשתות". נשמע קול של בחורה ממרחק כמה שולחנות.
"מה לכם ולאנשים שכבר לא בחיים הא?".
ביום רגיל הם היו מזהים אותה עוד קודם, אבל הם היו שתויים, והתאורה הייתה מעומעמת, הם זיהו אותה בדיוק ברגע שהתנגן הפזמון הראשון של השיר.
"מדברים על החמור". דניאל אף פעם לא אהב את ג'יין, הוא לא אהב ולא הבין אף אחד ממכון godless, אבל הוא היה פצוע בעצמו בכל מה שקשור לאבדות, וחוסר האהבה הזה נבע מהפציעה הזו, לא מהגיון.
"סתום רוצח". אמרה ג'יין, היא הביטה בבן "בן ממתי הם כל כך מעניינים אותך?".
"9 שנים, ארבעה חודשים, ו29 יום"
"מצחיק".
"לא היום החזק שלי בלהצחיק".
"בזה אתה צודק לגמרי". אמר דין, "היה לנו כיף עד עכשיו, אם אנשים חיים ימשיכו להעביר את כל החיים שלהם בלדבר על אנשים מתים, לא תהיה שום פואנטה לחיים".
המלצר חזר עם ההזמנה של האוכל, השאיר אותה והלך.
"אני מצטער דין, אתה צודק, ג'יין אנחנו דופקים את הראש לכולנו היה שבוע קצת בעייתי ואנחנו רוצים להנות קצת, נדבר פעם אחרת טוב?".
ג'יין רצה אחרי המלצר ואמרה לו משהו. כשחזרה היא התיישבה ליד בן על הספה והוציאה את האייפון שלה בשביל להתכתב עם מישהו.
"לא יודע מה אתכם, כל הדיבורים האלה על קניבלים עשה אותי רעב". דניאל התחיל לפתוח את העטיפה של הצ'יזבורגר הענק שלו.
" ניקית אבק לפני שאתה מתקרב לזה אדון קלינר?". שאל תום.
בן לא הספיק להסית את מבטו אל דניאל והוא כבר הספיק לשלוף את המסור החשמלי שלו.
זה היה המסור שדניאל משתמש בו ביד ימין – היד החלשה שלו. ידית האחיזה הייתה שחורה עשויה אלומיניום, והלהב מעגל בקוטר 25 ס"מ עשוי פלדה.
דניאל ניסר במיומנות את הצ'יזבורגר בדיוק באמצע.
"עוד מילה אחת שלא במקום ממך תום, אני אעשה מהרגל שלך מה שעשיתי מהצ'יזבורגר הזה, ואז כשיגמר לך הדם וגם אתה תהפוך לקניבל חולני אני אתן לך לאכול אותה, ואז אני אבתר את שאר הגוף שלך, ואתן לאיזה כת נקרופילית לסיים אתך ברור?"
"דניאל אתה מטומטם וחמום מוח" אמרה ג'יין, מופתעת איך הוא מעז להפעיל נשק כל כך מסוכן ליד כולם.
"בן, מה הסיפור שלך ושל המתים?" היא שאלה, בדיוק כשהגיע סבב הג'ק דניאלס שהיא הזמינה לכולם.
השיר ברקע התחלף לשיר אחר על מוות.
"הם חייבים להתחיל לנגן כאן שירים שמחים יותר אחרת אני אפסיק לבוא לכאן" אמר דין.
דניאל הנהן בהסכמה ובפה מלא.
"היה לי חבר ממש טוב בשם מיכאל בתיכון" בן התחיל את הסיפור.
"לנו" אמר דניאל בפה חצי מלא.
"כן, לכם, סבבה, אל תפריע פרחח" ג'יין הצליחה להשתיק את דניאל, תום הביט בה בהערצה.
"לי ולמיכאל הייתה תאונת דרכים כשהיינו בני 16, לי לא קרה כלום, אבל מיכאל דפק את הראש בהגה כי הכרית אוויר המיותרת הזאת לא נפתחה".
בן הכה בשולחן, כל הכוסות רעדו, הוא הביט סביבו והבין מהמבטים שלהם שהוא לא לגמרי שולט בעצמו. הוא לגם כמות גדולה של וויסקי והמשיך לדבר.
"בן היה כמעט שנה בקומה בבית חולים, בקרנו אותו מדי שבוע. ב21 בדצמבר בקרתי אותו לבד וקרה לו מה שקרה לכול מי שמת ב21 בדצמבר 2012."
ג'יין החזיקה בכף היד של בן "הוא תקף אותך?".
בן התחמק מהאחיזה שלה "כן, ונאבקתי בו עד שהרופא נכנס, כשהוא נכנס ניסינו לדבר אתו ולהכניס בו הגיון. זה לא עבד. הוא נאבק וצרח ונלחם בנו, נאלצנו לתפוס אותו ולזרוק אותו מהחלון".
בן לגם עוד מהוויסקי וגמר אותו.
ג'יין הוציאה את הארנק, שלפה כמה שטרות והניחה על השולחן "זה בשביל הוויסקי בנים". היא קרצה לדניאל וקמה לצאת מהבר. בן הסתכל עליה כשהחלה להתקדם למדרגות והיא הסתובבה "אתה יודע בן, בתור מישהו שהותקף על ידי אחד הזומבים הראשונים, אני בטוחה שישמחו להכיר אותך בgodless".
"ג'יין.ביי." דין אמר לה בהחלטיות והצביע על המדרגות.
בן מלמל משהו על זה שהוא בסדר ושלא ידאגו לו. דין ביקש שיפנו להם את השתייה והזמין חשבון. הם נשארו לשבת עוד זמן מה בשביל להתבדח ולהקניט אחד את השני עד שהחליטו לקום ולחזור הביתה.