לואיס ומזימת האבדון חלק 2

להציל את ההורים:
ביום הרביעי, כשטיילנו לנו ליד הבית שמעתי לחישות: "לוסי, לואיס, לורנס.
אם תרצו לראות את ההורים שלכם שוב, תגיעו היום לפארק שבו הוריכם נחטפו בשעה 11:30.
אם לא תגיעו, הוריכם יסבלו וימותו."
לפי המבטים של לוסי ושל לורנס, הבנתי שגם הם שמעו את הלחישות. לורנס אמר בקול חנוק: "בבבבבואו הבבביתתתה!" וכולנו התחלנו לרוץ הביתה. בבית עשינו מין "ישיבת צוות" שכזאת:
"אוקי, לואיס, עד עכשיו חיכינו אבל לפי דעתי עכשיו הזמן לפעול!" לורנס הסתער עלי. לוסי מיד הצטרפה אליו: "לואיס, אולי חשבת שזה המעשה הנכון ואולי זה היה עד עכשיו, אבל ברגע זה, אני מסכימה עם לורנס."רציתי להגן על עצמי אבל לא יכולתי. היה ברור שעכשיו הגיע הזמן לעשות משהו ולכן אמרתי: "אני חושב שכדאי שנלך היום לפארק כדי לברר מה לעשות וגם כדי להציל את אמא ואבא. "לוסי מיד אמרה :"לואיס, אתה השתגעת?! אם נלך לפארק היום אנחנו נמות!"
לורנס החליט להצטרף לשיחה: "אני חייב להגיד, אני מסכים עם לואיס. אם נלך לפארק יש לנו סיכוי להציל את אמא ואבא וגם להבין מה קורה אבל אם נישאר בבית, אנחנו לא נצליח לשרוד לבד, יגלו שההורים שלנו נעלמו, ואנחנו נישלח לבית יתומים."
אני גמרתי את השיחה: "טוב, אז הרוב קובע שנלך לפארק. אנחנו נגיע לפארק היום בשעה 11:30." השעה הייתה כמעט ארבע אחרי הצהריים.
נכנסתי למיטה והתחלתי לחשוב על הדברים שקרו לי בזמן האחרון. הייתי כל כך מבולבל. הייתה לי הרגשה שאני אפגוש הלילה את האנשים שחטפו את הוריי.
כעסתי עליהם וידעתי שאני זה שצריך להנהיג את המשפחה כי אני הייתי האח הגדול.
היה לי כל כך הרבה לחץ שכבר לא ידעתי מה אני אעשה.
קרה משהו טוב מכל החטיפה של אמא ואבא. הרגשתי שאני, אחי ואחותי מתחברים יותר, לא רבים הרבה. סוף סוף פועלים בשיתוף פעולה ביחד. זה הסוד להצלת אמא ואבא.
אמרתי לעצמי שאני אלך לישון ואתעורר בשעה עשר ואדבר עם לוסי ולורנס על צעדינו הבאים.
כיוונתי שעון לשעה 10:00 והלכתי לישון.