להשתנות לנצח- הקדמה

"ליאו!" צעקתי לתוך החלל הריק. לא הייתה תשובה.
"ליאו!" צעקתי שוב. הוא לא ענה.
ידעתי שהוא לא שמע, אבל עדיין ניסיתי. צעקתי שוב ושוב, אך לא הייתה תשובה.
מוחי עדיין היה מעורפל, והסתחררתי בעודי צועקת לשמו ברחוב החשוך.
השלג הכביד על כתפיי, וקירר אותי.
כבר קפאתי לגמרי כשצעקתי את שמו בפעם השביעית.
איבדתי את האחיזה, לא יכולתי יותר.
התמוטטתי, ונתתי למסך השחור והרגוע לשטוף אותי, ולהשכיח ממני את כל דאגותיי.

"בוקר טוב, חמודה!" אמרה אישה שמנמנה, ששיערה ג'ינג'י ועיניה טובות.
"איפה אני?" שאלתי בקול צרוד מעורר רחמים.
"תנוחי, חמודה. כרגע את נמצאת בביתי. אני לאסי לייר. מצאנו אותך מעולפת ברחוב. מה קרה?" שאלה בנחמדות
"א.. אני.. אני לא זוכרת" עניתי בניסיון למצוא את התשובה.
לא זכרתי כלום מאתמול בלילה.
רק שם. ליאו.
ואז זה היכה בי.
~פלאשבאק~
"את באה?" שאל ליאו
"לאן, אהובי?" שאלתי אני
"אריס עושה מסיבה." ענה
"טוב, אני אבוא אלייך הביתה יותר מוקדם, טוב?" אמרתי
"בסדר, מאמי. נתראה" ענה
*
צלצלתי בדלתו לאיש מבוגר בחליפה שחורה פתח לי אותה.
"כן?" שאל בנימוס
"אני כאן לליאו. אתה יודע איפה הוא?" שאלתי בהססנות
"אהה, לליאו יש חברה, אני רואה.. מעניין למה הוא לא סיפר לנו את זה" אמר בערמומיות והדגיש את החלק האחרון.
"אהמ, סליחה? אני יכולה להיכנס? קר כאן, ואני מחכה לליאו." שאלתי
"לא, אני לא חושב, חמודה. ליאו שלך לא נמצא כאן." אמר והוסיף צחקוק בסוף "אבל, את נשארת כאן."
ידו החזיקה בידי ותפסה אותה חזק
"תעזוב אותי!" צרחתי.
"לא, לא חמודה" אמר והניד בראשו
עורי החל להאדים ודמעות נקוו בעיני
ניסיתי להשתחרר אבל ידו לא נתנה לי.
"עזוב אותי!" צרחתי שוב
הגבר צחק ושוב הניד בראשו "זה לא הולך לקרות, מתוקה.."
עכשיו עורי החל להתנפח ובאמת נמאס לי.
לפעמים זה באמת טוב כשהאבא והחבר שלך יודעים להילחם.
נשכתי אותו וראיתי חפץ חשוד תקוע באחורי מכנסיו. חילצתי אותו מהחגורה בעוד האיש צורח ומקלל
"פרחחית קטנה! בואי הנה" אמר והשיט ידיו לאחור.
אבל זה היה מאוחר מדי. האקדח היה כבר ביידי והשאר היסטוריה.
קמתי מגופו של הגבר ששכב עליי, והתחלתי לקרוא לליאו. אבל שום תשובה לא נשמעה.
~סוף פלאשבאק~
"חמודה? חמודה? את בסדר?" שאלה האישה.
"כן, פשוט.. לא משנה" אמרתי ואז הוספתי: "סליחה? את מכירה מישהו ששמו ליאו לוק?"
"ליאו? ברור. הוא אחייני. אבל לפני כמה.. זמן המשטרה מסרה לי שהוא נעלם" אמרה ונראה שדמעות נקוות בעיניה. "למה? מאיפה את מכירה אותו?" שאלה בחשדנות לפתע
"הוא.. הוא היה החבר שלי" אמרתי ואז התחלתי לבכות. "יום אחד אני.. אני הלכתי לבית שלו ו.. איזשהו איש עמד שם, ו.. הוא התחיל לתפוס אותי חזק ואני יריתי בו.. עכשיו הוא מת.. ואין לי מושג איפה ליאו. אני אהבתי אותו בכל נשמתי. בכל ליבי, בכל כולי."
"אה… אז אני מניחה שאת אלי." אמרה
"כן," עניתי "איך את יודעת?"
"ליאו סיפר לי עלייך. הוא אמר לי, שאם הוא ייעלם הוא רוצה שאני אשמור עלייך. הוא גם סיפר לי על הורייך. אני מצטערת שהם מתו.. וגם על שיערך" אמרה והצביעה על שיערי שהיה כחול- תכול מתולתל, ונולדתי איתם. עיניי היו אפורות, והוריי, איימי וג'ימי מתו כשהייתי בת 5, לפני 13 שנה.
"מה התאריך?" שאלתי בניסיון לשנות נושא.
" היום ה-18.5.14" (זרמו) ואז קלטתי. אני כאן כבר חודש.
"מה?! כמה זמן הייתי כאן?" שאלתי בתדהמה. חשבתי שהכל קרה אתמול.
"את היית כאן חודש ויומיים." אמרה.
ואז. באותו הרגע קלטתי שהחיים שלי הולכים להשתנות לנצח.