להרוג פרק שתיים

נקודת המבט של ג'אז:
ישבתי בחדרי כששמעתי דפיקה בדלת, נבהלתי, אני מודה.
מאז שאמא שלי חזרה מהודו אני בחרדות כל יום, אני מפחדת שיבוא מישהו ויהרוג אותה, או יבוא מישהו ויעצור אותה, שהמשטרה תעלה עליה וכן הלאה.
תמיד קיבלתי בהבנה את העבודה של אמא שלי, אפילו תמכתי בה, כל מקצוע המפרנס בכבוד את בעליו הוא מקצוע טוב, ואין לאנשים סיבה לכעוס על אמא שלי. ועדיין לא סיפרתי לאף אחד במה היא עובדת.
החלטתי לרדת למטה, זה בטוח לא מישהו שבא לאמא שלי, זה מוקדם מידי, הם עדיין לא יכלו לגלות כלום.
נכון?
פתחתי את הדלת, בפתח עמד אדם גבוה בחליפה שחורה, שיער חום מוחלק בג'ל ועיניים חומות.
"שלום אני כאן בשביל לחפש את אמילי ג'ונס, את מכירה אותה במקרה?" הוא שאל.
"כן, זו אמא שלי." לבי החל להלום בחזקה.
"ואיפה היא, אם אוכל לשאול אותך עלמתי הצעירה?" הוא שאל ואני עניתי בהיסוס קל.
"היא לא בבית, היא יצאה לסופשבוע עם חבר שלה, בני. אני לבד בבית עם סבא שלי שעוד מעט אמור לחזור מקניות." אמרתי לו את האמת.
"אם כך אוכל לשאול אותך כמה שאלות? אפשר להיכנס?" הוא שאל ובלעתי את רוקי כשהנהנתי לאישור.
הובלתי אותו למטבח, הצעתי לו מים.
"במה אמא שלך עובדת?" הוא שאל אותי ואני עניתי בשקט את התשובה הקבועה שלי: "בבית חרושת לעפרונות."
"איפה?" הוא שאל ורשם כמה דברים על הדף.
"אני לא יודעת, היא מעולם לא לקחה אותי לעבודה. די חבל, תמיד רציתי לראות איך מכינים את העפרונות בימינו." אמרתי בחיוך מזויף, לא נראה לי שהוא הבחין בכך ונראה שהוא די מאמין לי.
"אמא שלך אי פעם טסה להודו?" הוא שאל ואני התיישבתי ולגמתי מהכוס כדי לא להתעלף, שנאתי את הלחץ הזה שמפעילים עליך כששואלים אותך שאלה חוקרת כזו.
"אני לא יודעת, לפני כמה שבועות היא טסה לאנשהו. לא יודעת לאיפה, נשארתי עם בני." אמרתי בשקט והוא רשם על הדף עוד כמה דברים.
"יפה מאוד. אני אחזור ביום שני, אני ארצה לשוחח עם אמך, ולגבייך גבירתי הצעירה- את שחקנית מצוינת. אני הייתי נשבר מזמן, יש לי חבר שאולי ישמח לדבר איתך, הוא מחפש שחקניות צעירות ומוכשרות." אמר האיש.
"אני לא יודעת על מה אתה מדבר." התחלתי להזיע, הוא יודע את האמת? עלו עליה?
"זה בסדר, אני לא כאן כדי להאשים את אמא שלך ברצח שהיא ביצעה, אני כאן כדי לחפש אותך. אני לא קשור בכלל לאמא שלך. חבר שלי במאי, הוא ביקש ממני לחפש לו מישהי, אמרו לי שאת מוכשרת אז באתי לבדוק. את יכולה להירגע." הוא אמר ואני רק נלחצתי עוד יותר.
"מה אתה יודע על אמא שלי? מה אתה מתכוון לעשות עם המידע?" מיהרתי עם ידי לכיוון המגירה שבה שכב האקדח שלי למקרים כאלו.
"אני לא הולך לעשות כלום עם המידע, אני נשבע לך שלא אפליל את אמא שלך!" הוא אמר בהיסטריה.
"איך אני אוכל לדעת?" שלפתי בבת אחת את האקדח והצמדתי אותו לרקה שלו כשאני מאלצת אותו לרדת למטה.
"אתה תישאר כאן, עד שאמא שלי תחזור. אני אשים עליך עין, אני לא יודעת אם אפשר לבטוח בך, אל תיקח את זה כמשהו אישי, אני פשוט מאוד דואגת לאמא שלי." אמרתי לא והוא הנהן ואמר בשקט: "אני מבין, גם אני הייתי פועל כך."
"בבקשה אל תברח. אני רק אתקשר לאמא שלי, אשאל אותה מה לעשות." התחננתי.
"אני לא אברח." הא הבטיח ונרגעתי טיפה.
הובלתי אותו לחדר שלי וחייגתי לבני, חיכיתי שהוא יענה ובסוף הוא ענה.
"שלום? ג'אז איך את מסתדרת?" הוא שאל ושמעתי את אמא שלי מצחקקת ברקע.
"יש כאן מישהו שיודע הכל על הרצח האחרון של אמא, הוא אומר שבא רק לבחון את כישורי המשחק שלי ואני לא יודעת מה לעשות, אני כרגע מאיימת עליו ברובה, רק שנינו כאן לבד בבית." אמרתי.
"תחזיקי מעמד ג'אז, אני ואמא חוזרים." הוא הבטיח וניתק.
חזרתי להביט באיש, הוא ישב על המיטה וחיטט במגרות שלי, הוא הגיע למגרה שבה החזקתי את הרובה הפרטי שלי.
"אל תיגע שם! אני יורה!" צעקתי אבל הוא כבר ירה ביד שהחזיקה את הרובה ונפלתי על הרצפה.
"אל תבכי ילדה, זה באמת לא אישי, אני פשוט יודע שיהרגו אותי אם אמא שלך תחזור, אז אני חייב לעוף, תאמיני לי שלא שיקרתי, חבל שלא האמנת לי. עכשיו אני חייב לזוז, להתראות." הוא אמר ויצא מהחדר.
ניסיתי להתרומם, לצעוק לו איזה אדם רע הוא, לירות ככה בילדה… אבל לא יכולתי, הראייה שלי התערפלה.
התעלפתי.