להרוג פרק חמש

נקודת המבט של ג'אז:
במשך כל הלילה הלכתי ללא הפסקה, עוברת בין ריצה להליכה מהירה, וכשהשחר התחיל לעלות וקרני שמש ראשונות צבעו את השמיים בתכלת, הצלחתי סופסוף לראות את המפעל הממשלתי הסודי הגדול בארצות הברית.
כמעט ולא היו שומרים, ואלה שהיו היו רחוקים מדי כדי לראות מה אני עושה או אותי בכללי, התיישבתי וחיכיתי לרכב בזמן שאני בודקת שהרובה שלי עובד.
ראיתי מכונית משטרה במרחק, פתחתי את הדלת וקפצתי פנימה כשאני מכוונת על הנהג את האקדח, הייתי מוכנה להגיד משהו אבל הבנתי שהם בכלל לא שמו לב אלי, התגלגלתי מתחת למושב ושכבתי בשקט כשכל שרירי מתוחים והאצבע שלי כמעט לוחצת על ההדק, מוכנה לירות במידת הצורך.
שמעתי את האנשים במושב הנהג מדברים עם אחד השומרים, הוא בדק את תא המטען והכניס אותם, האוטו חנה ואני קמתי בדממה וחמקתי מחוץ לדלת, כשאני מקפידה לרוץ מיד לעבר השיח הקרוב.
שני האנשים שישבו במושב הנהג נכנסו עכשיו דרך דלת גדולה, הבנתי שהם עומדים לנעול אותה ורצתי במהירות לעברה, הספקתי לראות טיפה מהבפנים של החדר אבל אז הדלת ננעלה ונותרתי בחוץ.
הסתובבתי סביב המבנה, חיפשתי כניסה חלופית. מצאתי חלון פתוח בקומה הרביעית, בלי לחשוב פעמיים התחלתי לטפס למעלה, נאחזתי בחלונות והנחתי את הרגליים שלי במילוי הבטון שבין לבנה ללבנה.
בסוף הצלחתי לעלות, נכנסתי דרך החלון וכיוונתי מיד את האקדח אל שולחן הכתיבה, יריתי באישה שישבה שם מיהרתי להתחיל לחפש בכל המגירות.
מתברר שהאישה שכרגע רצחתי עסקה במיון פושעים לבתי כלא, מכיוון שמצאתי הרבה שמות של פושעים עם שם בית כלא ליד ותיקיות של כמות שנות המאסר.
החלטתי לבדוק את האימייל שלה שנותר פתוח, התחלתי לחפש כל מיני דברים שיוכלו להגיד לי מי עוסק כאן ברישום שמות כל האנשים שנולדים, טכנית זה אמור להיות עיסוק של בית החולים אבל אני יודעת שכל בית חולים מחויב להעביר לכאן את כל המידע הזה, אני יודעת כי אחד מהחברים הקודמים של אמא שלי עבד במחלקת יולדות.
מצאתי מייל לאדם בשם אדם בוש, במייל האישה ביקשה את כל המידע לגבי אדם מסוים שרצח מישהו והיא צריכה את הפרטים של אותו בנאדם ותעודת הלידה שלו בשביל האישור לשליחתו לעשרים שנות מאסר.
(מתברר שהוא הרג ממש הרבה אנשים)
מיהרתי לבדוק באתר הממשלתי הסודי שגם אותו המטומטמת השאירה פתוח, ראיתי שאדם בוש הוא באמת האדם שמקבל את כל המידע מבתי החולים, פרט לאדם יש עוד עשרה אנשים שנמצאים איתו באותה המחלקה ומתעסקים במיון המידע וכל שאר הדברים האלו.
מתברר המחלקה נמצאת בקומה השישית, לא חשבתי פעמיים ומיהרתי לצאת למסדרון, התגנבתי לאורך המדרגות, צמודה לקיר, המסדרון דמם ואף אחד לא עבר בו, הגעתי לקומה השישית בקלות ואיתרתי בקלות את החדר של אדם בוש ונכנסתי פנימה, הבחור לא היה בחדר ומיהרתי להתחיל לחפש במחשב שלו.
מצאתי במהירות את מבוקשי, דון מרטיני נולד בפריז, הוא גר שם עד גיל ארבע עשרה ואז עבר לוושינגטון בעקבות בעיות כלכליות קשות של שני ההורים, אמא שלו נפטרה חודשיים אחרי המעבר והוא התמכר לסמים והחל לשכור בהם מיד כשהגיע לגיל עשרים ואחד, הוא נעצר שלושה פעמים בגלל נהיגה בשכרות ועוד פעמיים בחשד להברחת סמים, הוא ריצה בסך הכל חמישה שנות מאסר בבית כלא לפושעים מכורים.
מיהרתי להמשיך לקרוא, עברתי בדפדוף על כל השיחות שלו שהקליטו בעזרת האזנה לקווי הטלפון, על צילומים שלו מכל מיני מקומות ועל עוד כמה פרטים לא חשובים על ההורים שלו והגעתי סופסוף לאיפה הוא גר כיום.
הודו.
מתברר שהוא עשה עסקת סמים עם רוצח כלשהו, כשעשיתי אחד ועוד אחד הבנתי שזה אותו רוצח שאמא שלי נשלחה לרצוח, דון בוודאי היה שם כשאמא שלי רצחה את הרוצח וכך הוא יודע הכל, מצאתי צילום ממצלמת אבטחה שבו רואים את דון מתחבא בפינה ואז את אמא שלי חולפת על פניו בריצה ועולה במדרגות, ואז דון נעלם והצילום עבר למצלמה אחרת בה ראו אותו בודק את הגופה של האדם שאמא שלי הרגה.
הרגשתי כאב בחזה, הבנתי שהם בטח יודעים הכל על הרצח של אמא שלי.
חיפשתי את שמה ברשומות, מצאתי עליה מידע רב יותר משידעתי בעצמי, את אותם שני סרטונים ומילה אחת גדולה באדום: מבוקשת.