להרגיש- פרק 9

"לך מפה." השבתי בחוסר ריכוז, ביטוי עצמי לא היה כאחד מרצונותיי אותו הרגע, בטח שלא לאחר הביטוי המופרז אשר הפגנתי מספר דקות קודם לכן. השפלתי מבטי בייאוש, מתמקדת במבטי על הסרטן המנסה לעשות דרכו החוצה, תחת אחד הקרשים. חייכתי חיוך זעיר והמשכתי בהתעלמותי מהקול המוכר, מהאדם המוכר.
"אחח.." התלונן בכאב בעודו מנסה דרכו פנימה, אך נפגע ראשו תחת הקרש העליון, בנסיונותיו הכושלים לחדור תחת סוכת המציל כמו כן, צחקקתי, לא הייתה ביכולותי לשמור זאת בבטני, הלוא אדם כזה גבוה וגדול מנסה להיכנס דרך חור כזה צר וזעיר? זו בדיחה מהלכת.
"שתקי, דני. תעזרי לי." הושיט זרועו העבה והשרירית אל עברי, פורש אצבעות כף ידו בתחינה אחר עזרה, התעלמתי מתחינתו והמשכתי בצחוקי. אני יודעת, להתעלם מאדם המבקש עזרה נשמע מרושע, אך האמת? אינני חושבת כי הגעתי למצב בו יש בכוחי להתעסק עם אחד מהם, ובטח שלא עם אחד מגורמיי הבעיה. הוא השתחל החוצה באכזבה, הנחתי כי המשיך בדרכו.
נשמתי עמוקות והמשכתי בבהייתי הבלתי מוסברת בסרטן הזעיר המחפש דרכו החוצה, שבה לאותו חיוך זעיר, לאותה הבעה מוזרה, לאותן תהיות מוזרות.
"דני!" נשמע קולו המוכר, נאנחתי, מה יש ברצונו עכשיו? להציק לי מבחוץ?.. גם ככה הצקותיו הינן בלתי נסבלות, ואין ביכולתי לסבול דבר מה זה. אף על פי כי ניצב בפינה וכמעט ולא החליף מילה, עצם היותו חלק בדבר השטותי הזה, מעלה את עצביי למרומם.
חשתי בדקירה קלה בגבי התחתון, נאנחתי עמוקות והפניתי מבטי אחורנית. הוא נופף לי, מצחקק וממשיך בדקירותיו. השתחלתי החוצה והחלתי רודפת אחריו, דבר אשר את סיבתו אין ביכולתי להסביר- עצם העובדה הפשוטה וחסרת התקנה, כי אפילו אני אינני יודעת מדוע רדפתי אחריו.
הוא צחקק והרים אותי על כתפו, דבר אשר עורר פחדיי, הלוא הינו גבוה עד מאוד, הלוא אינני נמוכה. ואם אכביד? אפול. ואם אפול? סביר להניח שאפתח את הראש. לא רציתי בכך, נאבקתי.
"תניח לי!" זעקתי, מכה בגבו בעצבנות יתר, בניסיון התחמקות כושל. הוא צחקק כתגובה והמשיך מתקדם אל עבר השמיכה הפרוסה והמוכרת, ניחשתי כי חייך חיוך רחב, הלוא 'מצא את האבוד'. נאנחתי.
"אם תניח לי אני אשלם על הגלידה שלך." הצעתי במרמור, מנסה להציע מנחת פיוס, דבר מה אשר יבטיח בריחתי, את הזמן ההוא שנזקקתי אליו באופן כל כך נואש, הזמן לעצמי.
"אני לא אוכל גלידות. זה זבל תעשייתי." השיב בהתחכמות, הכיתי בגבו בשנית, הפעם בשם זעמה של הגלידה אני מניחה, בשל זעמי כי אין ביכולתי להשתחרר מהבלגן האינסופי הזה.
"אתה זבל תעשייתי. תוריד אותי!" זעקתי, אך באיחור. כעת כבר ניצבנו כנגד השמיכה הפרוסה. כעת הבחנתי כי כולם ניצבו כסביבה, בכוננות, הנחתי כי יש ברצונם לרתק אותי אליה, אך לא הייתי בטוחה בכך. הוא הניח לגופי, ומדיסון התיישבה לידי, משלבת זרועה בזרועי באופן מאיים וחסר רחמים, באופן מאיים וחסר תקנה.
גיא צחקק לו בפינה בהנאה, מתענג על הרגע, ושב לרשת הכדורעף, שב למשחקו, הנחתי כי נמאסתי עליו.
"אנחנו מתקפלים עוד עשר דקות, אדי רוצה להראות לי משהו.." לחשה מדיסון באוזני באושר, מלטפת זרועי לאורכה בידה השנייה. נאנחתי עמוקות והשפלתי מבטי בחוסר אונים, חסרת מילים.
"נתתי לגיא את הטלפון שלך."