להרגיש- פרק 4

גשם. טיפותיו מלוחות וחמימות , נוטפות על גבי כביש האספלט, ומוצאות את דרכן אל עבר האדמה הלחה והבוצית. חייכתי ביני לבין עצמי, אני אוהבת את הגשם, תמיד אהבתי אותו. הגשם מדהים בעיני- ניחוח האוויר טהור בעתו, התחושה הקרירה מלטפת, תחושת חופשיות אופפת בעת גשם. שמיי הלילה המרהיבים ביופיים עתה כוסו עננים אפורים, חייכתי ביני לבין עצמי, חיוך זעיר המתרחב מרגע לרגע, חיוך של אושר, חיוך של חופש.
חלצתי את נעלי ונתתי לרגלי להוביל אותי, דשא רך ורטוב מדגדג בכפות רגלי ומרטיבן גם כן, הג'ינס אשר לבשתי לבש כעת דוגמה אחרת, שונה. דוגמת נקודות זעירות וחסרות כיוון. רגליי הגבירו את קצבן, ונעצרו לצד מגרש כדורסל. התיישבתי על גבי ספסל לצדו ונשמתי עמוקות, שואפת את אוויר הגשם הטהור עמוק אל פנים ראותי, מטהר את גופי, רטובה מכף רגל ועד ראש. חיוך מטופש נמרח על שפתיי, חיוך ילדותי, חיוך מרוצה.
בהיתי במגרש הכדורסל, בבחורים הגבוהים והנמוכים פה אחד נאבקים על הכדור הכתום, הכדור ההוא, חסר המשמעות אך עם זאת המשמעותי ביותר באותו המשחק, הכדור ההוא. נאנחתי ושאפתי אוויר בשנית, מתקדמת אל עבר הברזייה הקרובה, נשימותי נעשות קצובות אט אט.
התכופפתי, מקרבת את שפתי אל עבר החור אשר דרכו זלגו המים, לוחצת על הכפתור כנגדו ולוגמת מפעם לפעם, לגימות ארוכות, לגימות קצרות- לגימות .
"מתי את מסיימת?" נשמע קול בחור אל מאחורי גבי, נאנחתי והאדמתי מעט, הייתי צריכה לקחת בחשבון כי יבואו מספר בחורים לשתות, הלוא מתקיים משחק כדורסל במגרש לצדי הברזייה.
לגמתי לגימה אחרונה, התייצבתי, ופיניתי את הברזייה, מתקדמת אל עבר הספסלים, להירגע ולאחר מכן לחזור למקום ממנו באתי, למקום בו השלתי את נעלי.
"אז, משוגעת, למה את מסתובבת עם רגליים יחפות באמצע גשם? את בכוח רוצה דלקת ריאות?" נשמע קול מוכר, ספק עצבני ספק עדין. הרמתי את מבטי, וכנגדי ניצב בחור גבוה, כ-מטר תשעים פלוס מינוס, שיערו חום קצר ועיניו חומות גם כן, עורו חיוור ומבטו מעורפל.
"תגיד, ממתי זה נהיה עניינך? מאז שהתחתנו ליד הברזייה? תעזוב אותי." השבתי בעצבים, לא יכולתי לסבול כאשר אנשים אשר אינני מכירה דוחפים את אפם לענייני, לא משנה גילם ובטח שלא השרירים חסרי התועלת שלהם. לא סבלתי אנשים שדוחפים את אפם- וזהו.
"איפה הנעליים שלך?" שאל, טונו מרוט עצבים ועיניו ננעצות בי בספק דאגה ספק עצבים, ערפול מבטו חולף ונעלם אט אט. שתקתי, אך פעולה זו מרטה את עצביו אף יותר.
"שמעי, אני לא אמא שלך, לא אבא שלך, אבל אכפת לי מבני אדם. אז או שתגידי איפה הנעליים שלך, או שאני אסחב אותך לחפש כאלה. תבחרי." השיב, טונו הפך עצבני יותר ויותר ומבטו ננעץ בי, מפציר. נאנחתי.
"הנעליים שלי באזור של הדשא, עשר דקות מפה." השבתי בעצבים, נועצת בו את מבטי וקמה, עושה את דרכי אל עבר שלולית לצד המגרש .
"הנה, דלקת ריאות, מה מפחיד בזה?!" הקנטתי אותו, עצבנותי פוקעת וכך גם עצבנותו. הוא התקרב בצעדים גדולים, הרים את גופי והושיב אותי על הספסל, פותח את התיק שלצדי וזורק לכיווני מגבת לבנה וריחנית, מפיצה ניחוחות אבקת כביסה.
"תתנגבי, חסר לך את הולכת." קבע והחל רץ, ונעלם תוך מספר דקות משדה ראיתי. השפלתי את מבטי אל עבר המגבת ונאנחתי, לא ידעתי כיצד להגיב. הוא אכן לא אבא שלי, מדוע עשה זאת? מה אכפת לו?..
הנחתי את המגבת על גבי התיק וחיכיתי, לא כי פחדתי ממנו, אלא כהוקרת תודה על דחיפת האף המגוחכת, על הדאגה המסוימת, ואכן לא חלפו חמש דקות והנה חזר, אוחז בנעלי, ומתיישב לצדי.
"תביאי רגל אחת" דרש והרים את רגלי, מניחה את גבי ירכו. הורדתי אותה, זה עבר כל גבול.
"אני ילדה גדולה, אני יכולה לשים נעליים לבד." השבתי בספק חוצפה ספק עצבנות, מרימה את מבטי אליו בעקשנות. הוא צחקק.
"שקט ילדה גדולה, תני לי לסדר לך את הנעליים." הרים את רגלי בשנית והשחיל אותה פנימה, מסדר את הלשונית וקושר את שרוכי, וכמו כן גם ברגלי השנייה.
"למה אתה עושה את זה בכל מקרה?" שאלתי, מבוישת, מתייצבת על רגלי ומושיטה לו את ידי. הוא גיחך ופרע את שיערי, משליך לעברי את המגבת.
"ראיתי שלא התנגבת. תתנגבי, אני חוזר לשחק." קבע ורץ אל המגרש, מתערבב בין חבריו, חוזר למשחק הכדורסל, מגניב מדי פעם מבטו אלי. גיחכתי והתנגבתי, מניחה את המגבת על גבי תיקו. תהיתי מהו גילו, תהיתי מה שמו,היכן למד. אך התעלמתי מתהיותי, הוא רק תמך, זה כל אשר חלף בראשו באותו הרגע- וזהו.
**
תחבתי את המפתח אל פנים החריץ, מסובבת ופותחת דלת הבית, מנגבת את רגלי בשטיח בכניסה במבט מושפל ולאחר מכן מייצבת מבטי ומתקדמת הלאה.
"דניייייייי"..