להרגיש- פרק 3

"ק..קווין.. היי.." מלמלתי במבוכה , מוציאה בעדינות את האוזניות מתנוכי אוזניי, סומק קל החל מציף את לחיי לרוחבן, מדיסון צחקקה וסידרה את שיערה, מתייצבת ומשעינה את גבה על גבי משענת הספסל, סוקרת את תגובותינו בהנאה, מרימה את הטלפון ומצלמת, כהרגלה. נאנחתי קלות, והפניתי את מבטי אליה , מרימה את גבותי בשאלה.
"טוב.. טוב.. הבנתי, לא לצלם.." מלמלה מדיסון באכזבה וחזרה להתכתבותה הרגילה עם אדי, מביטה מדי פעם לכיווננו, מחייכת קלות וחוזרת להתכתב.
"חשבתי.. שאתה לומד.. בבית ספר אחר.." גמגמתי, לא ידעתי כיצד להגיב למראהו, לשוק המסוים בגילוי לימודיו בבית הספר, לא ידעתי כיצד להביט בעיניו, כיצד להסביר את עצמי בסיטואציה שכזו, במקום כזה, במצב כזה.
"אה? לא." השיב בחיוך רחב, דבר כי לא לקח הרבה זמן להבחין כי אפיין אותו, חייכתי בעדינות, ברוך, מנסה לדחוק את רגשות המבוכה העולים ומציפים את מחשבותי, מנסה להיפטר מהתחושה המעיקה, מהמבוכה המעיקה.
"אממ.. מה.. קורה?" גמגמתי, משפילה את מבטי אל עבר נעליי, ממשיכה בנסיונותי הכושלים להיפטר מתחושת המבוכה אשר אפפה אותי, מנסה בכוח לדחוק את היותי עצמי ולקחת את עצמי בידיי.
"אני בסדר.. מה איתך?" השיב קווין בטון רך והתיישב לצידי, אצבעותיו החמות משחקות בשיערי, מסדרות קבוצות שיער שוטטות. הוא השעין את זרועו הארוכה מאחורי גבי, על גבי משענת הספסל, ספק באוויר ספק לא. הצלצול אשר לא מיהר לבוא הדהד ברחבי בית הספר, קורא לתלמידים להיכנס לכיתותיהם, ולהניח ליום הלימודים להתחיל. התייצבתי, מנקה את מכנסי ומושכת בידה של מדיסון אשר התעלמה מהצלצול והמשיכה בהתכתבותה, מביטה בקווין בהתנצלות ומתקדמת אל עבר הבניין בו התקיים השיעור הראשון אותו היום, גוררת את מדיסון אחריי.
השיעור חלף באיטיות מייגעת, אשר לאורכה התכתבה מדיסון עם אדי והיילי השליכה עליה כדורי נייר, טושים, עטים, מחקים, הקלמר שלי… היילי היא אדם מדהים וחיובי, עיניה ירוקות ושיערה בלונדיני, בעלת תסרוקת קצרה ומדורגת ופוני צד הנלווה אליו, היילי גבוהה, וקשה שלא להתחבר אליה. מדיסון- כמובן, חולקת מספר ריבים עם היילי, אך בסופו של דבר הן חבות חיבה אחת אל השניה, וזו מתנה נהדרת להיות קרובה אליהן- אך כצפוי, במקרה ההשלכה- מדיסון והיילי פצחו במלחמה. לצערי- חוויתי את המלחמה על בשרי, יש ביטוי 'פצוע מלחמה'.. חשתי בו מפעם בעורקיי בעוצמה מרבית.
בתום השיעור, מיהרתי להיחלץ מהמלחמה החולפת בין היילי ומדיסון, הרמתי את תיקי על גבי והתקדמתי במהירות הנחוצה החוצה, סוקרת את אחוריי ומישירה את מבטי מספר שניות לאחר מכן , מופתעת לגלות כי קווין נשען על גבי קיר המסדרון, מחייך את חיוכו אשר נהפך טיפשי יותר ויותר מרגע לרגע, נועץ מבטיו בי, ומתקדם אל עברי.
"שלום, אז יש לך קצת זמן בשבילי?" שאל קווין והושיט ידו אל כיווני, צחקקתי קלות והרמתי את מבטי אליו, מסמנת לו להצטרף אלי, הלוא לא נותר דבר לעשות עצם העובדה כי היילי ומדיסון עסקו בריבן המטופש וחסר כל ההיגיון. הוא הצטרף אליי והתקדמנו במורד המדרגות בשתיקה חרישית, מחליפים מבטים מפעם לפעם, וממשיכים בשתיקתנו החרישית ונטולת המילים.
כאשר יצאנו מהבניין, התקדמנו בצעדים איטיים ומייגעים אל עבר אחד הספסלים האדומים הניצבים באזורו הנידח של בית הספר, מתיישבים על גביהם ומניחים תיקינו משני צדינו. השענתי את זרועי על גבי משענת הספסל, משעינה את ראשי על גבי ידי ומביטה בו, תוהה, סוקרת את פניו.
הוא צחקק בינו לבין עצמו, מפנה את מבטו אל עברי, מחייך חלושות ומשעין את זרועו על משענת הגב גם כן, משעין את ראשו על ידו וסוקר את מבטי בחיוך זעיר, בצחוק המאיים להתפרץ.
"מביך.. לא חושבת?" שאל בגיחוך, מעביר ברכות זוג אצבעות חמימות לאורכה של ידי, מעלה ומטה. צחקקתי. חיוכו התרחב.
"זה נעים.." המשכתי מצחקקת, הוא צחקק גם כן והעביר את אצבעותיו אל עבר צווארי, מעבירן בחמימות, מעלה ומטה, מחייך את החיוך הרחב אשר אפיין אותו בשתיקה חרישית.
"איזה עור חלק ורך.. וואו.." הוסיף בהתלהבות, עוטף את כף ידי בכפות ידיו הגדולות והחמימות, פורש את אצבעותי בעדינות. השפלתי את מבטי אל עבר ידי במבט תוהה, תוהה מה צעדו הבא.
"רוצה שאקרא לך ביד?" שאל בחיבה ונינוחות, מעביר את אגודלו בעדינות לאורכה של כף ידי, מעסה בעדינות. תהיתי לשם מה הציע לקרוא בכף ידי, אך למרות זאת לא מצאתי שום סיבה מדוע לא.
"אממ בסדר.. אם באמת בא לך, אני לא אתנגד.." השבתי, מבולבלת, לא הבנתי לאן חתר- או מה כיוונו באותה השיחה, אך הנחתי לזה, הריי מה כבר יכול לקרות מקריאה בכף יד?..
"טוב אז ככה.. קו החיים שלך אומר.." החל, מעסה את כף ידי באגודליו לאורכה ולרוחבה, גיחכתי, וסקרתי את תנועותיו והבעתו המטופשת.
"קו החיים שלי אומר..?.." הוספתי לשאול וסקרתי את הבעת פניו אשר נהפכה מוזרה יותר ויותר מרגע לרגע, משפילה את מבטי חזרה אל כף ידי, תוהה.
"שלפנייך ניצב.. אדם שלא יודע לקרוא בכף יד." השיב והרים את מבטו אליי, מצחקק, וממשיך לעסות את כף ידי, הופך אותה ונושק לה ברכות.
"אם אתה לא יודע לקרוא בכף יד, איך קראת את קו החיים שלי?" התחכמתי, מצחקקת ומושכת את כף ידי מבין אחיזתו החמימה, מניחהה ברווחה על גבי ירכי ומרימה את מבטי אליו.
הצלצול לא איחר לבוא, מהדהד ברחבי בית הספר וקוטע את שיחתנו. הוא חייך חיוך מסתורי, נשק ללחיי וצעד לכיוון הבניין בו הנחתי כי למד את השיעור העכשיוי. תהיתי מתיי יחוש כי השאיר את תיקו על גבי מושב הספסל, מצחקקת ביני לבין עצמי. לא חלף זמן מה והוא חזר, צחוקו מתגלגל וחסר מעצורים. הוא ליטף את ראשי והרים את תיקו, מנופף לי לשלום וחוזר לצעידתו לכיוון הבניין אליו התקדם קודם לכן.
התייצבתי והרמתי את תיקי, מייצבת על גבי, ומחייכת ביני לבין עצמי. התקדמתי אל עבר הבניין בו למדנו את השיעור הבא, חיוכי נמתח אף יותר מרגע לרגע.
כאשר הגעתי אל עבר הכיתה אשר בה למדנו את השיעור הבא, היילי ומדיסון.. טוב, המשיכו בריבן חסר ההיגיון- אך הריב התפתח, הפעם, השליכו גלילי נייר טואלט, ספרים, קלמרים.. הגזימו, הייתי אומרת, אבל מי אני שאשפוט?.
נכנסתי לכיתה והנחתי את תיקי על משענתו של כיסאי. הריב פסק, ומבטיהן נפגשו, מיד לאחר מכן נשלחו אל עברי, החלתי מצחקקת, צחקוק אשר אט אט הפך צחוק מתגלגל. הן הצטרפו אליי בצחוקי, התיישבתי בכיסאי, מדיסון התיישבה על גבי השולחן והיילי הצטרפה לכיסא לצדי.
"איפה היית?" שאלה מדיסון, מלטפת את פניי ומסניפה את גופי, מחפשת אחר כל רמז למיקום בו ביליתי את ההפסקה. המשכתי לצחוק, צחוק מתגלגל ומדביק, התנהגותה בידרה אותי, שלא לדבר על ההסנפה המיותרת.
חשתי ברטט והצפצוף הקל לא איחר לבוא, הוצאתי את הטלפון מכיס תיקי, קראתי את ההודעה אשר התקבלה, ונאבקתי על נשימתי.
'אז, מלאך קטן, בא לך שאקרא לך בקפה?(:'.אומנם ההודעה הגיעה ממספר לא ידוע, צחוקי החל דועך אט אט, ידעתי כי זאתי הודעה מקווין בשל אירועי ההפסקה אשר בזכותה אני זוכה להסנפותיה ה'נהדרות' של מדיסון. הוספתי את המספר תחת השם 'קווין', לא ציפיתי להרבה, לא צפיתי הרבה, סך הכל קווין, ידיד-לא יותר.