להרגיש – פרק 18

בהיתי לזוג המוכר הניצב כנגד עיני, מתגופפים תחת אור השמש הקופח, מתענגים אחד ללשונו ושפתיו של האחר, שפתיהם מרוחות לאודם האדום בפראות מסוימת, אותו האודם אשר נמרח לשפתי שחורת השיער המוכרת כקודם לכן.
כחכחתי בגרוני, התייצבתי על רגליי, גבי ישר ויציב מתמיד והבעתי חתומה, דבר אשר לא צפיתי כי יהיה עלי לעשות, דבר אשר לא צפיתי כי יהיה בין פעולותיי.
האם עליי להתיר לחברה להוליך דרכה שולל, או שמה עליי לחסוך את שיברון הלב, ולהניח לו להעביר את המסר באופן החד, החלק, והרך ביותר, עצם היופי וההיגיון שלניסוחיו? ומדוע לעזאזל הני מוטרדת לאותה ההתגופפות חסרת כל המשמעות לעיני, אף יותר מעצב מדיסון?
נאנחתי עמוקות, מניחה לאותה הבעה חתומה ונזקקת לחלוף לפניי ולהיעלם חרש, להתפוגג כנגד אותן תהיות חסרות כל טקט, כנגד אותו חוסר היגיון צרוף האופף לגופי זה זמן מה.
עשיתי פעמי אל עבר בניין הספרייה, לא בשל הרגש ההוא, אלא בשל הפרטיות אשר הני מנפצת בעודי מסתתרת לאחורי גדר תיל ובוהה לנגלה לעיני, לאותו הדבר אשר באותה המידה יכול לנפץ פנטזיה מובנית, אשר נוצרה על ידי כמה וכמה מהנוכחים לאותו מגרש הכדורסל.
צלצול קל הרטיט למכנסי, אותו צלצול בלתי נסבל, אותו הצלצול הכופה ההוא, אשר העיר כל עצב ועצב שלגופי ברעידותיו, והעצים זעמי בכל חלופת צליל מסוים. החלתי מחפשת אחר המכשיר מקיים הרעש, אך ללא כל הצלחה. למעשה? ניתן לומר כי למזלי, הלוא לאחר מציאתו, השיחה אשר לא נענתה, הייתה מאותו האדם אשר השיחה אתו אותו הרגע חשה לגופי ומחשבתי כמיותרת ואף יותר.
נאנחתי עמוקות, בולעת רוקי ביובש ועושה דרכי אל פנים הספרייה, מחפשת במבטי אחר פינה שקטה לשבת ולהתבודד, לחשוב, דבר אשר לא ניתן לעשות לחצר בית ספר כה גדולה, הומת אדם- או ריקנית פה אחד.
והנה, ניצבת לצד החלון הרחב, אותה הפינה אשר לה צפיתי, מכבדת במקומה לכרית זעירה, אשר הנחתי כי ניצבה שם בכדיי לספק נוחיות מה. גיחכתי ביני לבין עצמי, הנחתי התיק שלגבי לקרקע מכוסת השטיח גדל הממדים ברוך, ונשענתי לבקעה המובנית שלצד החלון, בוהה דרכה החוצה, מניחה לאותן המחשבות והתהיות האינסופיות להציף מחשבתי כהרגלן.
"את קצת תופסת לי את המקום.." בקע קול מוכר לאחורי גבי, מפתיע וקוטע מחשבתי בנוכחותו. הסבתי מבטי אל עברו, מחייכת חיוך זעיר וגמלוני, ביישני במקצת, הלוא לא צפיתי בואו. ובשל כך נעתי מעט, מפנה המקום שלצדי, מרחיבה חיוכי בטיפשות דעת.
"מה אתך, דני?" שאל בחיבה, מניח לתיקו ומתיישב לצדי, מחליק אצבעותיו לשיערו הבהיר והקצר, סוקר הבעת פניי לעיניו הכהות והמלוכסנות למקצת, מחייך חיוך זעיר, ספק מזויף, וספק לא.
"כלום.. סתם.. קשה לחשוב בחוץ לפעמים.." השבתי בכנות, נושמת עמוקות ונושכת שפתי התחתונה, נכנעת ללחץ המועט המותח האוויר שלבנינו, המותח האווירה המטופשת למדיי, האידיוטית, יש להגיד.
"מה אתה עושה פה?" הוספתי ושאלתי, מנסה לפתח ולו השיחה הזעירה ביותר בכדיי לוודא כי יש דבר מה לדבר עליו, לאחר זה זמן מה, לו לא החלפנו אף ולא מילה.
"מחפש נושאים לצייר להם.. את מבינה, קשה להיבחן עם פנטזיה לדף.. צריך להעמיק אותה" השיב בפשטות, מחליק לשונו לשפתו התחתונה ביובש, נאנח עמוקות. רוגע, שלווה.. אותם הדברים , אשר האדם היחיד לו חסרים בפשטותם, הוא אני. אותם הדברים אשר להם ייחלתי אותם הימים באופן קריטי.
הנהנתי קלות, מביטה לצגו של המכשיר הרוטט שלידי, סוקרת ההודעה המוכרת ומייצבת מבטי, בוהה דרך החלון חרש, מחייכת חיוך זעיר ומשיבה מבטי אל עברו.
"אני חייבת ללכת.. אדבר אתך אחר כך" הוספתי וקבעתי, מתייצבת לרגלי, מושכת התיק שלרגלי לגבי, ועושה דרכי במורד המדרגות. אותו הרגע, אותן הפנים אשר נצפו מבעד לאותו חלון זכוכית עבה, היו הפנים היחידות להן צפיתי, יחד עם אותו הרוגע לו צפיתי זה זמן מה- הפגת המתח, אותם הרגעים, היה הדבר הטוב ביותר לו יכולתי לייחל.