להרגיש – פרק 15

סקרתי סביבתי בתמיהה, בבלבול מועט, בניסיון קל, בכדיי להפנים העובדה כי משום מה- אותו האדם בעל ההודעה המרצדת לצג המכשיר הנייד, מודע לעובדה כי הני מתמקמת תחת פנס רחוב פשוט ומאובק. ניסיון כושל. האמת? הודהמתי, אך למרות זאת ועם זאת, נפעמתי לגלות אותו האדם, ובשל כך אילצתי עצמי להתעלם משם המוען הניצב ככותרת לאותו המשפט המוזר, המלחיץ למדיי, וסקרתי סביבתי בסקרנות מה, בניסיון איתור כושל.
אך דבר לא ניצב, לא כמלפני, לא לצדדי, ולא לאחורי. החלתי להיבהל למעט, אך הנחתי למחשבה המטמטמת לצוף מנבכי מחשבותיי, שבה לדרכי והיא כארוכה, מחלה בצעדיי, הססניים, מבועתים למקצת.
"בו." בקע קול מוכר למאחורי גבי , בוקע מבין צללי האפילה, עמוק למועט, גברי למדיי, בעל גוון מתנשא ומבודח. צחקקתי קלות, נאנחת קצרות, עוצרת מצעדיי המתמשכים וחסרי כל הטעם, צעדיי המבועתים, חסרי כל ההיגיון המובהק.
"אתה נהנה מזה?" שאלתי בבדיחות דעת גלויה, נאנחת אנחת רווחה נוספת, ארוכה למועט, משיבה קצב פעימותיי למוטב, אוחזת יד ימיני ליד שמאלי בשעמום מה, כתוצאה לאותה ההברה, המבעיתה למדיי.
"לשחק בסלנדרמן? כן." השיב בחביבות, מצחקק קלות, פורע שיערי ונאנח בהנאה, מתענג על אותו הרגע, מתענג על אותה השכרות המוכרת, שכרות אוויר הלילה הצלול המתנשא לרוח הקרירה והמלטפת.
"הייתי הולכת על לשחק באנס הממתין בין הצללים." השבתי, מצחקקת לאיטי, מסבה מבטי וגופי פה אחד אל עברו, סוקרת לממדיו, לתנועותיו החדות, לעייפות הנגלית לשקיות הקלות תחת עיניו. הוא חייך חיוך רחב, צחור, שובה. גיחכתי קלות, והתרתי ידי, מניחה לצניחתן הדוממת.
"אולי עדיף שאגן עלייך, למקרה שאנס אמתי יבוא.." צחקק בקלילות, משלב אצבעותיו האחת לשנייה ומתמתח בנוחות, מפהק קלות ומחל בצעדיו, וצעדיו כבדים, איטיים, מבשרים כי עליי להצטרף להליכתו, כופים, ולכן- החלתי בצעדיי כמו כן.
"ולמה שאנס אמתי יבוא לאנוס אותי, כשאתה ניצב לך כך בחושך? למה שלא יאנוס אותך?" שאלתי בבדיחות דעת, תוחבת קצות אצבעותיי לכיסי מכנסי הקדמיים, מגחכת ביני לבין עצמי. וכיצד אגיב? הלוא הופתעתי למראה פניו, אך יחד עם זאת- חשתי כי דמותו היא הדמות אשר תתייצב לצללי החשיכה.
הוא צחקק בקלילות, נושם עמוקות, ושאיפותיו ונשיפותיו ארוכות, מתענגות על אותו הרגע, מתענגות על אותו האוויר הקוסם לריאותיו וגופו פה אחד. צחקקתי ביני לבין עצמי, הלוא נהגתי לעשות כך כמו כן, הלוא כמו כן הני מתענגת על אותו אוויר טהור ולילי, אשר משכר חושי.
"איך ידעת שאהיה פה?" הוספתי בשאלה, סוקרת לתנועותיו, תוהה פשר הצהרת מדיסון, אך יחד עם זאת ועם זאת- תוהה פשר היותו כאן, לצדי.
"חזרתי מהמשחק כדורסל, אחרי משחק מייאש, וראיתי אותך." השיב בפשטות, מחייך בקלילות ונועם, ברוך, מסב מבטו אל עברי, ומבטו חם, מאושר. נאנחתי עמוקות, הלוא אותה השאלה מהדהדת לראשי, ממתינה בקצה לשוני, ממתינה לפרוץ דרכה החוצה ואף בדרך הפשוטה ביותר.
"אין לך תיק.." מלמלתי בלחש, תוהה ביני לבין עצמי, משפילה מבטי בבושת מה, תחושת מבוכה חסרת מעצורים. הוא נאנח עמוקות, ייאוש קל מתגנב לגוון קולו.
"איזה אידיוט לקח לי את התיק.. אתחשבן אתו מחר." השיב בכבדות מה, וגוון עגום מתגנב לקולו, ייאוש ניכר להבעתו, חיוכו לא מאחר להיעלם חרש.
"והטלפון?" הוספתי בשאלה, מנסה ואף כמה שיותר להאט הקצב המאוס, אשר יוצר אותה תחושת ייאוש מוכרת, אותה ההבעה לפניו. מנסה ואף בכל כוחי להתעלם מאותה השאלה העומדת לקצה לשוני, הלוא אין בין זכויותיי אותה השאלה הפשוטה, הלוא אין בין זכויותיי אותה התשובה המאוסה.
"זרקתי אותו לתיק של חבר כשארגנתי את הדברים.. במזל לא לקח גם אותו, האידיוט" נאנח עמוקות, מצחקק קלות לתום האנחה המיואשת, מסב מבטו אל עברי.
"תגיד.." החלתי, מבוישת, לא יכולתי להחזיק אותה המחשבה המפלחת מצפוני לכדי רסיסים זעירים ונטולי כל טעם, המפלחת מצפוני לכדיי כאב עז ובלתי מוכר.
"אממ?" השיב בשאלה, מניח לכף ידו השמאלית להחליק לנבכי כיס מכנסיו השמאלי, מניח לכף ידו הימנית להחליק לעורפו, ממשיך בהליכתו הבלתי פוסקת, בצעדתו מלאת הביטחון.
"אתה אוהב את מדיסון?"