להרגיש – פרק 14

"אז.. אני מניח.. שאנחנו יחד, נכון?" שאל קווין בפשטות מהולה בלחץ מה, מרים גבתו בשאלה, מחייך חיוך עקום למדיי, חיוך מהול לבלבול קל, חיוך אשר לא צפיתי בין הבעותיו כקודם לכן, חיוך.. מטופש, הייתי אומרת.
גיחכתי ביני לבין עצמי, שולחת אצבעותיי הקרות והארוכות בהיסוס קל, מעסה לתנוך אוזנו, מהנהנת קלות לראשי. הלוא הסכמתי אושרה כקודם לכן, הלוא אין דבר אשר יש ביכולתי לבצע בכדי למנוע זאת. הלוא הזדמנות היא עניין פשוט ויחסי, הלוא עד כמה שהתקשיתי להודות, חיבבתי את הבחור הניצב כנגד עיניי, מחיוכו הטיפשי ועד לשיערו השחרחר, מעיניו החייכניות, עד לתנוכי אוזנו.
חייכתי חיוך זעיר, מניחה לתנוכו אשר עם הזמן והעיסוי הקל האדים למועט ,מגביר האדמו מרגע לרגע, מניחה לאותן תהיות טיפשיות וחסרות כל טעם להניח למחשבותיי המתרוצצות כהרגלן, הלוא אין דבר אשר יעמוד כנגדי אותו הרגע, אשר יהרהר החלטתי הרגעית.
בין אם אלו צמד מילים פשוטות המתחברות כהקשרן, אשר אינן למענייני, ובין אם אלו משפטים ארוכים- אשר למענייני ואף יותר. החלטה היא החלטה, והחלטותיי לא אפר.
"אני מניחה.." השבתי בכנות מה, מסבה מבטי ועושה פעמיי אל עבר הלא נודע, עושה פעמי, מניחה לרגלי להובילי לדרכן שלהן.
העובדה ההיא, כי ישבתי עם קווין, לבד, הפריעה לי עד מאוד, הציקה והטרידה נשמתי באופן חסר כל טקט. העובדה כי חלון הזדמנויות ולו הקטן ביותר להניח לליבי מלכת, להניח לתחושותיי מהליכתן סחור, נטולות כיוון או מטרה מסוימת, נטולות תחושה, הציקה לי, פעפעה לעורקיי בחוסר מנוח.
הנחתי לגופי לשחרר מלחציי, לליבי להחסיר פעימה או שתיים, למחשבותיי לנוח מהתרוצצותן התמידית, לריאותיי להתמלא לאותה כמות האוויר הבלתי מוסברת הנזקקת בכדי להמשיך קיומן, בכדי להמשיך קיומי, דבר אשר מצאתי עצמי מחסירה ממעשו לאחרונה.
השפלתי מבטי וסקרתי אחר צעדי, אחד אחר השני, ללא כל יוצא מן הכלל, דרוכים, כבדים, ישרים, חסרי מנוח.
צלצול קל קטע הדממה השוררת, מאפילה לאורך ורוחב הרחוב השומם, הרחוב המואר תחת נורות רחוב ישנות ,מאובקות ותחתן חגים במחולם פרפריי עש ססגוניים.
הבהלה אשר אותו היצור הזעיר יוצר לגופי ומחשבותיי, עצומה, ואין ביכולתי להתמודד כנגדה אותו הרגע, דבר אשר ממעיט לערכי בפניי עצמי, אך אינו מפריע קיומי, וסביר להניח כי לעולם לא יפריע.
נאנחתי עמוקות, עוצרת מהליכותיי, עוצרת מצעדיי הכבדים ומישירה מבטי, סוקרת סביבתי בקלות דעת, חשה כי דבר מה יתרחב בקרוב, יעצים ממדיו לכדיי אגדה עמוקה וארוכה למדי, דבר מה אשר אין ברצוני לקחת בו חלק.
והנה מחל לו הרטט המוכר, מרעיד רגלי ומעביר לגופי צמרמורות בעלות קנה מידה אשר לא היה ליכולתי לשער כי קיימים. נאנחתי עמוקות, ושלחתי אצבעותיי בחיפוש אחר המכשיר הנייד הרוטט לגופי, שולפת אותו מכיסי בנוחות, עונה לניצב לצדו השני, לממתין בסבלנות כי אענה, כי אשיב, לא משנה באיזה מחיר, ללא כל הבחנת מה.
"דנייי" החלו צווחות מדיסון מהדהדות מעברו השני של קו הטלפון, מחרישות אוזני למחצה, אך אף על פי כן ועם זאת, הנני רגילה ומאומנת לצווחותיה מחרישות האוזניים, ובשל כך הבהלה המתלווה לתשובת האדם השפוי לצדה השני של השיחה, אינה תקפה עליי.
"אממ? מה יש?" השבתי בשאלה, הלוא לשם מה על מדיסון להתקשר, לדווח בשעות הללו, ומדוע פתחה השיחה לצווחותיה הרמות, אשר להנחתי הינן צווחות התפעלות מחרישות, או התלהבות יתרה.
"אני חושבת שגיא מעוניין בי. מה את אומרת? תשדכי לי אותו?" השיבה מדיסון, גוון של התרגשות מתלווה לקולה העולה לטונו, התלהבותה עולה על היתרה, חוצה גבולות שאין לחצותם. נאנחתי עמוקות, וניתקתי.
לא היו לי לא העצבים, ולא הרוגע או השלווה לשבת דוממת ולהאזין לשטויות האופייניות כי מדיסון מפיצה, בטח שלא לאחר פרידה מחבר בוגדני, הלוא כאשר מדיסון זקוקה לתשומת לב מסוימת, היא מרבה לחצות גבולות אשר אין לעברם. לצערי- הצורך העז לתשומת הלב, מאפיין לדמותה הצווחנית.
רטט נוסף עורר חושי. בלתי נסבל, מעורר צמרמורות זעירות החודרות תחת עורי, המשספות גופי ועצבי פה אחד. אין ביכולתי לשאת עוד, רגע השלווה הזעיר לאורכו, תם ונשלם.
שלחתי אצבעותיי, סוקרת צג המכשיר הנייד באנחת אכזבה, אנחת אכזבה הנהפכת לכדי חיוך מתוק, ולו לצג אך ורק שורה אחת, שורה מטעה, אך עם זאת, מיוחדת.
'את נראית טוב היום.. בייחוד כשאת עומדת מתחת לפנס רחוב'