להקיף את השמש – חלק רביעי

וולה בהתה במרטין בהלם. "מה? על מה אתה מדבר בכלל?" מרטין נבהל. "שקט!" הוא פקד עליה, "אי אפשר לדבר פה, יש מצלמות בכל מקום!" הוא דחף אותה לתוך ארון הקיר שהיה ליד דלת הכניסה. וולה מעולם לא ראתה את מרטין במצב שכזה. שניהם נכנסו לארון הזעיר, שהצמיד בינהם קצת יותר מדי לטעמה האישי של וולה. מרטין שלף מחשב כיס קטן מכיסו והחל לדבר, כמעט בלחש "דברים כאן לא הגיוניים בעליל, וולה. אנחנו יצאנו למשימה באמצע ספטמבר, והגענו לכאן באמצע דצמבר. אמור להיות קפוא עכשיו בחוץ, אבל במקום זאת הטמפרטורה רותחת. ובדקתי את הנתונים באתרי מזג האוויר," הוא הציג את ממצאיו על מסך המחשב בפני וולה, "זה קורה כאן כל שנה. דצמבר חם כמו קיץ, יולי קר כמו חורף. העונות התהפכו, וולה. אני לא יודע איך, אבל הם התהפכו." וולה בהתה במסך בשקט. "וזה לא הכל, וולה. אני ניסיתי לדבר עם ההורים שלי." אמר מרטין, קולו רועד. "אמרו לי… אמרו לי שהם מתו. לפני שלוש שנים. הם היו בהמראה שלנו לפני שלושה חודשים, וולה. את ראית אותם! את יודעת שהם לא מתים!" וולה הנהנה. היא באמת ראתה אותם, הם היו זוג זקן ונחמד. "גם אצלי היו כמה דברים מוזרים." שיתפה וולה את מרטין, "לאבא שלי פתאום משקפיים, ובחיים לא היו לא. וגם… מסתבר שיש לי חבר שלא הייתי מודעת לקיומו." מרטין נאנח לרווחה. "יופי, אז לא רק אצלי השתנו דברים. אולי ההסבר שלי נכון בכל מקרה." וולה בחנה אותו בתהיה "מה באמת ההסבר שלך לזה, מרטין? לא יכול להיות פשוט שחור התולעת השפיע עלינו, עיוות את הזכרון שלנו? אולי באמת כל מה שאנחנו צריכים זה כמה ימי מנוחה והכל יחזור לקדמותו…" מרטין חייך חיוך מר. "את יודעת בלב שלך שזה לא נכון, וולה… אני מצליח לחשוב על הסבר אחד הגיוני. יש עוד כדור ארץ, ואנחנו הגענו אליו."

השניים העבירו את השיחה לחדר של מרטין, שהיה מרווח טיפה יותר מארון הקיר של וולה. "נטרלתי את כל המצלמות שמצאתי." ציין מרטין, "אני מאד מקווה שלא פספסתי אף אחת." הוא הציג בפניה רישומים וחישובים שביצע. "על פי הממצאים הדי ברורים שמולנו, אנחנו לא נמצאים בכוכב שלנו. דברים פה שונים, העונות הפוכות, יש שינויים בחיי המשפחה שלנו. ההסבר היחיד שאני מצליח לספק הוא שיש עוד כדור ארץ, באותו מסלול מסביב לשמש, רק מנוגד לכדור הארץ שלנו. בגלל זה אף פעם לא ראינו אותו, כי השמש מסתירה אותו מאיתנו, בגלל זה העונות כאן הפוכות. מתי שאצלנו חורף, אצלם קיץ, ולהפך. הם כנראה גם שלחו חללית באותו זמן שאנחנו נשלחנו בעצמנו. רוב הסיכויים הם שכרגע הם הגיעו לכדור הארץ שלנו בעצמם." וולה הסתכלה על החישובים של מרטין. היא לא הצליחה לעכל את המידע המרעיש שהוא חשף בפניה. "אני יודע שזה המון לקלוט בבת-אחת, וולה." אמר מרטין, כאילו קורא את מחשבותיה, "אבל את חייבת להאמין לי. את חווית את זה גם. אנחנו לא שייכים לפה, וזה רק עניין של זמן שסילבר של הכוכב הזה יבין זאת ברגע שהוא יסיים לעבד את המידע של מחשב החללית. אנחנו חייבים למצוא את הכונן שעליו נמצא המידע, ולצאת מפה כמה שיותר מהר." וולה הרימה את מבטה אליו. "אני מאמינה לך, מרטין. אבל איך אנחנו נשיג את המידע? אני לא יכולה פשוט להיכנס למשרד של דוקטור סילבר ולקחת את הכונן." מרטין גיחך. "למעשה, וולה, זה בדיוק מה שרציתי לבקש ממך לעשות."

וולה התקדמה לכיוון משרדו של דוקטור סילבר, שהיה בקומה מעל לחדרי הצוות. התוכנית הייתה פשוטה – מרטין מוצא את בוריס ולוקאס, מסביר להם את ממצאיו ומכין איתם את החללית להמראה נוספת, בזמן שוולה משיגה את הכונן מידיו של סילבר ומתאחדת איתם בחללית לקראת הבריחה. בכניסה למשרדו עצרה אותה המזכירה של סילבר. "הדוקטור לא מקבל אורחים עכשיו, צר לי." אמרה מבלי להרים את עיניה מהמסך, "הוא עסוק מאד כרגע." וולה הסתכלה עליה. "את בטוחה? אני ממש צריכה להיכנס אליו. ממש עכשיו."
"אמרתי לך כבר, הוא לא מקבל עכשיו אף אחד." אמרה המזכירה בטון עצבני. "אני מציעה שתלכי ותנסי מאוחר יותר." דלת המשרד נפתחה לרגע ודוקטור סילבר הציץ החוצה "דיאנה, מה פשר הדיבורים הרמים הללו בחוץ? אמרתי לך ש-" לקח לדוקטור סילבר כמה שניות להבחין בוולה. "וולה! איזה יופי שאת כאן! דיאנה, אמרתי לך שאם אחד מהצוות מגיע לכאן להכניס אותו מיד. בואי וולה, תכנסי, בבקשה!" הוא פתח בפניה את הדלת. וולה נכנסה, לא לפני שנתנה לדיאנה מבט עמוק ובוחן. דיאנה השפילה את מבטה בחזרה למסך.

"אז מה, וולה היקרה, איך אני יכול לעזור לך?" אמר סילבר בעודו ניגש על שולחן העבודה המהודר שלו. וולה בחנה את המשרד. הוא היה נראה כמו משרד מנהל קלאסי, עם ספריות עץ ענקיות מלאות בספרים ישנים ובר קטן מלא במשקאות יקרים. סילבר קלט את מבטה. "אה, אולי מעניין אותך איזה משקה נחמד? יש לי כאן דברים שלא תמצאי בשום מקום אחר! למעט קולומביה, אולי." הוסיף וצחקק. וולה חייכה בנימוס. "לא תודה, אני לא שותה." סילבר משך בכתפיו. "בחירה שלך, הפסד שלך. אמרי לי אם כן וולה, לכבוד מה זכיתי לביקור מצדך? חברי הצוות לא היוו לך חברה טובה?" הוא חייך. "הו, לא. הם נהדרים. הם פשוט משחקים פוקר עכשיו, וזה לא ממש הסגנון שלי." אלתרה וולה תירוץ כלשהו. היא הייתה צריכה לחשוב על זה מוקדם יותר. "אהה, אז אם ככה את מחפשת את חברתי אני מבין?" שאל סילבר בחיוך. וולה החליטה שהוא מחייך יותר מדי לטעמה."הייתי שמח לספק לך אותה, יקירה. אבל לצערי אני חייב לצאת מפה מקרוב. פגישה עם ההנהלה הגבוהה של הסוכנות, סיכום המשימה שלכם, הצגת הממצאים… למרות שאין יותר מדי מה להציג עד שנסיים לפענח את המידע מהמחשב שלכם!" אמר סילבר. "אז לצערי הרב, אני אאלץ ללוות אותך החוצה בקרוב." וולה נבהלה. היא הייתה צריכה להשיג את הכונן במהירות. "לא, חכה!" היא אמרה בזריזות. "יש משהו חשוב שאני צריכה לספר לך. בנוגע למחשב החללית." סילבר הסתכל עליה בבלבול. "בנוגע למחשב? מה יש לך לספר בנוגע למחשב?" וולה הייתה צריכה לאלתר מהר "יש בו באג." היא פלטה, "הוא מחשב זוויות סטייה לא נכון. הייתי צריכה לעשות תיקונים ידניים מדי פעם, אז יש סיכוי לא רע שהמידע בידך לא נכון." סילבר החוויר. "את רצינית? איך לא דווחתם על זה? אבוי, זה רע… תסלחי לי רגע? אני צריך לבצע שיחת טלפון קצרה." הוא שלף את המכשיר הנייד שלו ויצא בזריזות מהחדר, בדיוק מה שוולה הייתה צריכה.

היא ידעה שאין לה הרבה זמן. היא החלה לחטט בזהירות במגירותיו של סילבר, אך לא מצאה כלום. הזמן חלף מהר, והיא החלה להלחץ. 'איפה הוא יכל להסתיר את הכונן?' היא שאלה את עצמה, 'הוא לא נמצא באף מגירה!' היא החלה להתייאש,כאשר לפתע היא שמה לב שסילבר השאיר את תיק הצד שלו במשרד. היא מיהרה אליו ופתחה אותו. הכונן היה בפנים! 'סוף-סוף משהו עובד לטובתי', חשבה וולה בהקלה. היא חטפה אותו ומיהרה אל הדלת. היא רצה אל כן השיגור, שם חיכו לה חבריה, והם המריאו אל עבר ביתם האמיתי.

זו לפחות, הייתה התוכנית של וולה. התוכנית של דוקטור סילבר, שעמד בכניסה עם אקדח מכוון לראשה של וולה, הייתה שונה במקצת.
.
.
"את לא הולכת לשום מקום." הוא אמר, בלי חיוך.