להקיף את השמש – חלק אחרון

וולה ובוריס רצו במסדרון אל עבר המדרגות. היא הרגישה את הדמעות יורדות במורד לחיה, והיא לא התאמצה לעצור אותן. היא הרגע חזרתה באחד מהאנשים היקרים לה מכל מאבד את חייו. היא שמעה את הצעקות העמומות מאחוריהם מתחדדות יותר ויותר, עם כל צעד שהשומרים עשו לכיוונם. מצבם היה בכי רע. בוריס צלע ולא ממש הצליח לרוץ, והיא עצמה הייתה בהלם. "בוריס, מה אנחנו עושים עכשיו?" היא שאלה מבעד לדמעות ולפאניקה, "מה מצב החללית? אנחנו יכולים להטיס אותה?"
"עדיין לא!" ענה בוריס, "לא הספקנו להשיג מספיק דלק להמראה, והדוקטור הארור מחק את המידע ממחשבי הניווט. אנחנו צריכים את להשיג את המידע הזה איכשהו, או שאנחנו תקועים פה!" וולה התעשתה. "אני יודעת איפה נמצא את המידע הזה. הצלחתי לקחת את הכונן ממנו, אבל הוא לקח אותו חזרה כשהוא שבה אותי. הכונן ככל הנראה יהיה במעבדה שבה הוא תכנן לעשות עלינו ניסויים." בוריס חשב לשבריר שניה. "אוקיי, זה הכיוון הכי טוב שלנו. אנחנו נתפצל. אני אנסה להשיג לנו את הדלק להמראה, ואת תצטרכי למצוא את הכונן במעבדה של סילבר." הוא שם את ידו על כתפה. "בבקשה תשתדלי שלא למות, וולה." וולה חייכה חיוך מר. "אני לא יכולה להבטיח את זה."

הדרך למעבדה הייתה מסובכת. דבר ראשון, וולה לא ידעה איפה היא נמצאת, וקיוותה בכל ליבה שהיא נמצאת באותה קומה כמו חדר הכליאה בו הם שהו. דבר שני, היה עליה להתחמק מהשומרים, שרצו מעלה אל עבר בוריס. המזל האיר לה פנים באותו רגע קשה – השומרים כולם נטשו את עמדותיהם ועלו מעלה, והמעבדה אכן הייתה באותה קומה בה וולה הייתה כעת. אך גם למזל יש גבולות, שכן דלת הכניסה למעבדה הייתה נעולה עם לוח מקשים. 'לעזאזל,' חשבה לעצמה וולה בייאוש, 'לא הצלחתי לראות את הקוד שהקיש סילבר כשהוא הכניס אותי לתא ההוא.' היא שמה לב לפרט מוזר – דלת המעבדה הייתה שונה מדלתות אחרות בקומה. היא הייתה עשוייה ממעין זכוכית חלבית מלאת עיטורים, לעומת דלתות הפלדה הרגילות שעטרו את הקומה. וולה הסתכלה סביב. במסדרון היו שני כסאות מתכת, ככל הנראה של השומרים שנטשו את עמדתם. "אני ממש מקווה שזו לא זכוכית מחוזקת." אמרה לעצמה וולה, בעודה מרימה את אחד הכסאות ומטיחה אותו בעוצמה על הדלת. היא נשברה לרסיסים והפעילה אזעקה חדשה, שלמרבה המזל השתלבה עם שאר האזעקות שרעמו ברמקולי הבניין ולא עוררה חשד מיוחד.

וולה נכנסה במהרה אל המעבדה, וכמעט איבדה את הכרתה – על שולחן גדול באמצע החדר היה מונח לוקאס, עירום למעט זוג תחתונים קטן ומחובר לעשרות מחטים וכבלים. חלק מגולגולתו הייתה חסרה, והיא יכלה לראות את מוחו, שגם אליו היו מחוברים צינורות למיניהם. אך מה שהכי זעזע את וולה הייתה העובדה שלוקאס היה בהכרה מלאה. "וולה? זו את?" הוא שאל בקול חלש. היא לא הצליחה לענות לא בחזרה, עיניה כמעט פוקעות מחוריהן. "וולה, תעזרי לי. בבקשה." הפציר לוקאס, "תוציאי אותי מפה…" וולה ניסתה להתעשת. "מרטין ובוריס, הם אמרו שבגדת בנו… שמכרת אותנו תמורת חיים חדשים." היא ניסתה להשתלט על קולה, אך הוא רעד ללא שליטה. "זה נכון, לוקאס? תגיד לי בבקשה שזה לא נכון!" דמעות עלו בעיניו של לוקאס. "עשיתי טעות." הוא לחש, "עשיתי טעות איומה. אני כל כך מצטער וולה, בבקשה תוציאי אותי מפה… כואב לי כל כך. בבקשה!" האימה והעצב של וולה הומרו לזעם. "אתה היית מוכן לתת לכולנו עתיד שכזה, לוקאס. אתה מכרת את כולנו, ידעת שזה מה שהולך לקרות לנו, רק בשביל שלך יהיה טוב יותר?!" היא צרחה עליו. "ועכשיו… עכשיו מרטין מת! בגללך! בגלל האנוכיות שלך!" דמעות זלגו מעיניה ללא הפסקה. "אני מצטערת, לוקאס…" היא אמרה, בקול חלש הרבה יותר, כמעט בלחש, "… אני לא עוזרת לך לצאת מפה." עיניו של לוקאס נפערו באימה "וולה, בבקשה, אל תעשי לי את זה… אני לא רוצה למות ככה. אל תשאירי אותי ככה." וולה התעלמה ממנו, והחלה לחפש את הכונן במעבדה. הוא היה על אחד השולחנות. היא חטפה אותו ויצאה מהמעבדה, מבלי להסתכל לאחור. "וולה!!! בבקשה!!!" צרח ניקולאס בעוד וולה מתרחקת ממנו. "אל תשאירי אותי כאן!" הצעקות שלו הדהדו באוזניה, אך מוחה נאטם אליהם. "וולה!!!!"

היא רצה במעלה המדרגות, וכמעט איבדה את ראשה בזכות כדור טועה שעבר סנטימטרים ספורים מולה. היא זעקה ונפלה על הרצפה. מולה היה מונח רובה, וגופתו חסרת החיים של בעליו. היא חטפה אותו מכפותיו הקרות, ואחזה אותו בידיים רועדות. היא ראתה את בוריס מנהל קרב יריות עם שומר נוסף שנותר בחיים, כל אחד מהם מסתתר מאחורי מיכלית. גבו של השומר היה מופנה כלפי וולה. היא כיוונה את הרובה אליו וירתה יריה בודדת. הוא נפל ולא קם שוב. "וולה!" זעק בוריס וסימן לה לרוץ אליו. "השגת את הכונן?"
"כן," היא ענתה, "אנחנו חייבים לעוף מפה מהר. השגת את הדלק?" בוריס חייך בהקלה, "כן, השגתי אותו. אחרי שמילאתי את החללית באתי לחפש אותך, אבל נתקלתי בכמה חברים כמו שאת רואה. בכל מקרה יהיה לנו מספיק זמן לדיבורים אחר כך, אנחנו חייבים לעזוב עכשיו!" שניהם רצו החוצה, אל עבר הרחבה הגדולה בקדמת הבניין. החללית עמדה שם, במלוא הדרה. "אני מניח שדוקטור סילבר הזיז אותה לכאן אחרי שנחתנו במנחת, ככל הנראה כדי לפרק אותה ולבדוק את חלקיה." אמר בוריס. "למזלנו הרב, הוא לא הספיק להתעלל בה עדיין. היא תהיה פעילה לחלוטין, ברגע שנכניס אליה את הכונן." הם רצו אל החללית, ובוריס פתח את דלתותיה. "קדימה, וולה! גשי למחשב הניווט ותזיני לו את הכונן, אין לנו הרבה זמן!" היא הנהנה ורצה אל מסוף מחשב הניווט, בתא הטייס. היא פתחה אותו והחדירה פנימה את הכונן בכוח. 'בבקשה תעבוד.' היא התפללה, 'בבקשה תהיה הכונן הנכון.' המחשב השתנק לחיים והחל לקרוא את הכונן. הוא הציג את המידע על המסך. "זה עובד! יש לנו את מידע הניווט!" אמרה וולה בהקלה גדולה. בוריס חייך וניגש לחבק אותה. סוף-סוף הם יוכלו לברוח מהכוכב הארור הזה. "עיצרו הכל!" צעק קול מבחוץ וקטע את חגיגתם הצנועה, "אתם מוקפים לחלוטין. צאו החוצה עם הידיים למעלה!"

וולה הציצה דרך חלון תא הטייס. מחוץ לחללית עמדו כ-15 שומרים, עם רוביהם שלופים ומכוונים לעברה. אחד מהם צעק שוב: "אנחנו לא נזהיר אתכם שוב! צאו החוצה עם הידיים למעלה!" בוריס הסתכל על וולה. "תישארי כאן." הוא ציווה, "אני אצא החוצה ואתנהג כאילו הייתי לבד. מתי שאצעק לך, תפעילי את הטייס האוטומטי. טענתי אותו כבר על מחשב הטיסה למקרה שאת תשרדי ואני לא." וולה הסתכלה עליו בהלם. "אתה השתגעת? אין סיכוי שאני עוזבת אותך! קדימה, אנחנו טסים מפה עכשיו." היא אמרה בהחלטיות. "אל תהיי טיפשה, וולה." אמר לה בוריס בעצב, "את יודעת שאם אנחנו ננסה להמריא עכשיו, הם יחוררו את החללית בכדורים. וגם בהנחה ולא נפגע, החללית תהיה מלאת חורים וחסרת תועלת לחלוטין בחלל. אני חייב להסיח את דעתם." וולה הסתכלה עליו בהלם. "אל תעשה את זה, בוריס. בבקשה." היא אמרה בקול רועד, "אני לא יכולה לאבד גם אותך. אל תשאיר אותי לבד." בוריס שם את ידו על כתפה. "אין לי ברירה אחרת, וולה. את יודעת את זה." "זו אזהרה אחרונה בהחלט!" צעק השומר מבחוץ, "אם לא תצאו מיד אנחנו פותחים באש!" בוריס שם יד על לחיה של וולה. "תשמרי על עצמך בשבילי, וולריה." הוא אמר לה וקרץ. "אני יוצא! אני יוצא!" הוא צעק החוצה ויצא עם הידיים באוויר.

וולה הקשיבה בשקט אל הנעשה בחוץ. "איפה השנייה? האישה?" שאל אותו החייל בתוקפנות. "אני לא יודע, אני מניח שאחד מכם תפס אותה, או יותר גרוע." אמר בוריס, "אני נמצא כאן לבד." נשמע מכה חזקה ונשיפה חדה של בוריס, ואז נפילה על הרצפה. וולה הניחה שהשומר הכה את בוריס. "אני מתקשה להאמין לזה, אז אשאל שוב- איפה האישה?"
"היא לא פה, אני נשבע! אם היא חיה, היא עדיין איפשהו בתוך הבניין!" ענה בוריס. היה ניתן לשמוע את הכאב בקולו. דמעות עלו בעיניה של וולה. "אם כך, אני מניח שלא יהיה אכפת לך אם נערוך סיור בחללית?" שאל השומר בציניות. צליל מכה נוספת נשמע, ואנחת כאב נוספת של בוריס. "וולה! עכשיו!" הוא זעק. וולה הכתה בכוח בכפתור ההפעלה של מחשב הטיסה. הוא התעורר לחיים בזריזות, והריץ מיד את תוכנת הטייס האוטומטי כמו שבוריס הנחה אותו. הדף האוויר והלהבות של המנועים הפיל את השומרים שעמדו להכנס לתוך החללית, שזינקה כנשוכת נחש אל האוויר. וולה התייפחה בשקט בעוד הרוח הגואשת נחלשת לאיטה, עד שרק הדממה של החלל החיצון הקיפה את החללית.
.
.
"אני עוד אחזור בשבילך, בוריס." הבטיחה וולה. "אני עוד אחזור."