להמחץ כמו נמלים- פסקה 1

– כן, אבל אנשים יכולים להימחץ כמו נמלים, יש בעיה יותר גדולה כרגע.
– אולי אתה צודק, נדאג לזה אחר כך.
– הו רז, אתה חושב שאתה יודע הכל, מה?
– אולי.. בדרך כלל המנהלים יודעים מה הם עושים.
– לא במקרה שלנו.
– אתה כל כך בטוח בעצמך.
– סרקסטיות לא תעזור לך הפעם —.

צמרמורת חמימה של בוקר אפפה את כל גופה, צמרמורת שגרמה לה להיזכר בתקופה שלפני המלחמה, בתקופה שהכול עוד היה בסדר.
קריסטינה אף פעם לא הייתה טיפוס של בוקר, היא תמיד שנאה את תחושת ההזעה ואת מראה הריסים השחרחרים שלה דבוקים מהמסקרה של אתמול.
בעוד היא פותחת את עיניה, אור הזריחה מתחיל לבקוע מן החלון הענק מול מיטתה, הוא היה החלון האהוב עלייה בכל הבית, חלון שהזכיר לה אגדות שהייתה מספרת לעצמה בגיל חמש, ליד הפח בשכונה כשברחה מהבית.
כשממש התרכזה, יכלה לשמוע את רחש הרוח העוברת מבעד לענפיי העצים וכמה ציפורים שרות זמרי בוקר.
"הולך להיות לי יום בסדר" לחשה קריס בנימה אופטימית , ומיד כשהבינה שדיברה אל עצמה וכמה מוזר הדבר החל צחוק מתגלגל לבקוע מפיה.
לפתע,שלוש דפיקות וקול של גבר בקעו מצידה השני של דלת החדר וקטעו את צחוקה "קריס? הכל בסדר שם?".
"כן, כבר באה!" השיבה אל הקול ויצאה מן החדר אל כיוון המטבח.
כאשר התקדמה מעט, יכלה קריס כבר לראות מקצה המסדרון שולחן עץ גדול, וכוס קפה צבעונית המפזרת אדיי חום בכל חלל החדר.
היא צעדה עוד קצת, לאט לאט, עד אשר יכלה לראות את כל המטבח כתמונה כוללת ואת אחיה נועם יושב מול השולחן, מחזיק עיתון בידו וממלמל כמה מילים לעצמו, לגביי מצב המדינה, קריס ניחשה.
נועם היה אדם בוגר, בן 21, יועץ משפטי של אחד מהמשרדים של אנשי הקווים במרכז העיר; אך העיניים השחורות שלו תמיד נצצו משאריות של "אבקת" נעורים, לפחות כך קריס קראה לזה.
"אתה כזה ילדותי"
"אני, ילדותי?" השיב נועם בהבעת פליאה מזויפת והניח את העיתון.
"כן כן."
"ומה עשיתי הפעם?"
"לא יודעת, זה לא מה שעשית, זה מה שתעשה"
חיוך קטן עלה על שפתיו "טוב, אחות, אני זז לעבודה"
נועם אף פעם לא קרא לה קריס, או קריסטינה, "אחות" היה שם חיבה שהמציא לה.
"תהנה" השיבה בנימה מזלזלת ומיד הוסיפה "נועם, נעמוני, אח."
"הכינויים ה"מרשימים" שלך מדהימים אותי כל יום מחדש"
"טוב טוב, לך כבר!" אמרה בנימה תוקפנית מעט אך עם זאת הצליחה להצחיק את נועם.
קריס הייתה מסוג האנשים שקודם מדברים, ורק אז, חושבים.
תכונה משונה שהצחיקה את..- את רוב האנשים.
"הולך, אני ממילא כבר מאחר" אמר נועם בלית ברירה, ויצא מהבית.
—–
להתעלם מהחלק הבא
קריס ניגשה אל בית השימוש והתבוננה בדמותה המשתקפת במראה שהייתה מלוכלכת מטיפות מים שהתייבשו על הזכוכית ויצרו צורות משונות ומעוותות על פניה.
היא לא הייתה רגילה לחייך, וברגעים הנדירים בהם כן עשתה זאת, חיוכה היה מאולץ בניסיון לרצות מישהו ,או להעביר נושא שיחה מסוים.
החיוך גרם לה להרגיש לא בנוח וברגע שהבחינה בעצם קיומו הוא נמחק מיד, קריס לא הקדישה זמן רב לבהייה בבבואתה.