להישאר- הקדמה וגם פרק 1

"ג'ן! ג'ן! אוי, כל בוקר אותו הדבר" אני מתעוררת ושומעת את מלני מקטרת, עוד פעם.
"קמתי" אני אומרת כשאני מתיישבת ומתמתחת.
"ג'ייסון כבר במקלחת, קירה ביום חופשי אז תעירי את מיילו ואלי. אני הולכת להכין לכם ארוחת בוקר" אומרת מלני ויוצאת מהחדר, ולאחר שאני שוטפת את פניי ומצחצחת את שיניי אני הולכת ונכנסת לאחד החדרים, אבל אין בו אף אחד. אז אני הולכת לבא, ועולה ויורדת בקומות בזמן שאני חושבת "הבית הזה הוא מבוך", עד שלבסוף אחד החדרים הוא באמת החדר של מיילו, ולידו החדר של אלי.
אני מעירה את שניהם והולכת להתקלח, באחת המקלחות בבית הזה.
אוי רגע, לא סיפרתי לכם על עצמי.
אני ג'ניפר קרסון, בת 16 ותשעה חודשים.
היום מתחיל השליש השלישי של הלימודים, אז היום כולנו מתחילים ללמוד.
למה?
סיפור ארוך למען האמת, אבל הפרט החשוב הוא שעכשיו אני גרה במנצ'סטר, אנגליה.
עברתי לכאן שלשום, ועדיין לא התרגלתי לבית הענקי הזה, של אבא שלי.
אני הולכת כאן לאיבוד, ואני בטוחה שלמלכת אנגליה יש בית יותר קטן.
טוב בעצם, מלכתי, אפשר לומר.
למרות שבטח שנה הבאה אתחיל ללמוד במקום אחר, עוד פעם, אבל שוב, אין לי כוח להיכנס לזה עכשיו.
יש לי שיער חום חלק ויחסית קצר, עד הכתפיים, הסתפרתי ככה אתמול, כדי ליצור רושם ראשוני טוב יותר. לפני זה היה לי שיער מאוד ארוך, עד האגן.
עיניי הן חומות וגדולות, ואני נמוכה.
לדעתי הגוף שלי מאוד מכוער, למרות שהחברות שרכשתי (אם אפשר לקרוא להן חברות) בזמן שהותי במקומות רבים בעולם, מאוד החמיאו לי על גופי, ואמרו לי שאני רזה ו… איך בנים קוראים לזה? כוסית?
אני לא חושבת כמוהן, אבל דיי חפרתי, אז בואו ואספר לכם על ג'ייסון.
ג'ייסון הוא אחי הגדול, בן 17 ו7 חודשים, הוא גדול ממני רק ב10 חודשים, ובכל זאת גבוה ממני בראש.
יש לו שיער חום חלק ועיניים חומות בגודל בינוני, והוא יותר שזוף ממני, אני יחסית בהירה.
אליסון היא אחותי הקטנה, בת 13 ו3 חודשים, יש לה שיער חום כהה, כמעט שחור, ועיניים חומות בינוניות. היא מרכיבה משקפיים מרובעות גדולות, והיא גבוהה יחסית. למעשה, אני מתביישת שהיא נמוכה ממני בממש קצת.
מיילו הוא אחי הקטן, בן 6, כמעט 7. הוא הכי זכה במראה שלו. יש לו שיער שטני בהיר ועיניים גדולות בצבע חום בהיר. הוא בגובה ממוצע יחסית לגילו. בקיצור, אנחנו משפחה לא דומה.
ג'ייסון יוצא מהמקלחת, (מצאתי אותו אחרי לפחות 5 דקות) ואנחנו יורדים לאכול, אליסון יושבת ליד השולחן ומשחקת בטלפון שלה, ומיילו לא הגיע.
"מיילו!" אני צועקת וקולי הדהד בבית הענקי הזה, שמעוצב בסגנון ישן עם נברשות בדולח ומדרגות זכוכית, ומה לא.
"איפה אני?" אני שומעת את קולו הצפצפני.
אני רצה למעלה ומוצאת אותו אחרי קמה דקות, ורצה כשהוא על ידי בחזרה למטה.
אנחנו מגיעים ואנחנו רואים שג'ייסון ואלי יושבים עם צלחת ובוהים באוכל, כאילו זה חדש.
"זה פנקייק" אני אומרת וכשאני רואה את מבטם אני שואלת: "לא שמעתם על פנקייק?"
"שמענו" אומר ג'ייסון וממשיך: "אבל בחיים לא אכלנו. כל פעם במקום אחר אכלנו את האוכל שלו".
"לפי מה שקראתי, זה טעים" אני אומרת.
כן, אני אולי נשמעת חנונית, אבל אין מישהי שמטורפת על קריאה יותר ממני. אני לא מתביישת בזה, בדרך כלל אני במקום מסוים לא יותר משלושה חודשים, מה כבר אני צריכה לעשות רושם?
ג'ייסון הוא ההפך ממני, תמיד זורם, עקשן. אני טיפוס מתבודד, ביתי.
את אליסון אני כבר לא כל כך מכירה. מאז שנכנסה לגיל ההתבגרות לפני שנתיים, היא מרוחקת, תמיד בטלפון או עם חברים שהכירה, ואנחנו לא מדברות (כן כן, אליסון וג'ייסון מתחברים בקלות ותמיד מוצאים חברים, בניגוד אליי).
מיילו הוא פשוט חמוד, הוא מוצא את החברים שלו.
ובחזרה למציאות, אנחנו גומרים לאכול ואני יוצאת לכיוון בית הספר עם ג'ייסון, מלני מלווה את מיילו ואלי לבית ספרם.
מלני היא מטפלת שלנו שבאה איתנו לכל מקום. היא קשוחה, בניגוד לקירה. קירה היא מטפלת שבאה פחות, אבל היא מאוד ידידותית, ואני מעדיפה אותה על פני מלני.
בדרך יש שתיקה, אבל ג'ייסון שובר אותה ושואל: "מה עשית בשיער?"
"החלטתי לשנות, לא יפה?" אני שואלת בחזרה.
"היית יותר יפה עם שיער ארוך" אומר אבל אני כבר פיתחתי מנגנון הגנה, ולא נפגעת מזה.
אנחנו מגיעים לבית הספר, ובכניסה אנחנו רואים המון ילדים, עם תלבושת בית הספר.
כן כן, פעם יש תלבושת פעם אין. כאן, במנצ'סטר, יש תלבושת שלפי טעמי היא מכוערת.
הבנים לובשים חולצה מכופתרת לבנה ועניבה סגולה עם מכנס כלשהו, והבנות לובשות חולצה מכופתרת לבנה, עניבה סגולה וחצאית סגולה גם כן, שמגיעה עד חצי הירך, אבל אני רואה כאן את רוב הבנות שגזרו את החצאית והפכו אותה לחצאית מיני, ג'ייסון מתחיל לחייך ואומר: "זה גן עדן של בנות! נדבר אחר כך סיס!" ובורח ממני.
אני מוציאה את מערכת השעות, ועוד עשר דקות מתחיל שיעור שפה, אני הולכת לחפש את הכיתה וכשאני מוצאת אותי נשארו עוד 6 דקות לתחילת השיעור.
בגלל שאני הראשונה שהגיעה לכיתה, אני מתיישבת ומקדימה, ומוציאה מחברת שאני מתחילה לצייר בה.
חבורה של בנות נכנסות ועומדות לידי.
"תקשיבי בובה, זה השולחן שאני יושבת בו. אה, את בטח החדשה! נעים להכיר, כריסטי. אני יושבת כאן תמיד, אז קומי" אומרת הגבוהה ביותר, יש לה שיער בצבע ג'ינג'י שנראה צבוע והשיער הוא מלא בקבוקים שזה נראה כמו בייביליס, ויש לה עיניים גדולות בצבע דבש.
"אבל באת מאוחר, כבר התיישבתי כאן" אני אומרת.
"היא מסתכלת עליי ואז אומרת: "תקשיבי גמדה, זה המקום שלי, לא משנה את מי תשאלי. אני לא יכולה להתרכז באף מקום אחר, אז קומי!".
"לא" אני אומרת, והיא הולכת במבט עצבני לשולחן אחד מאחוריי. עד שהשיעור מתחיל היא מספיקה לפלרטט עם 6 בנים ולנעוץ בי מבטים זועמים. הלוואי שאני הייתי מושכת ככה בנים.
המורה נכנס והיא מתיישבת מאחוריי, וחולפות כמה דקות.
באמצע השיעור היא קוראת לי, ואז חורטת על השולחן איקס גדול.