מארי הראשונה: פרק ראשון

יש משהו קסום בחצרות מלכות, משהו שגורם לכם להאמין שהכול אפשרי, לטוב ולרע, אתם מבינים, חצרות מלכות, נותנות לכם אפשרות להימלט מהחיים המשמימים, אך זה גם המקום בו מלכות מאבדות את ראשן היפה ומלכים משתגעים.
הכל אפשרי במקומות כמו זה, ולכן תמיד כדאי להיזהר.
"מארי." קול שקט קרא בשמי, וליבי נפל, אסור היה לי להתיפס, אימי הבטיחה להחזיר אותי הביתה ברגע בו יתפסו אותי מרחרחת במקומות לא לי.
אני מסתובבת באיטיות, מנסה למצוא הסבר להיותי פה, אך אין לי הסבר, לפחות לא אחד הגיוני, והדבר היחיד שאני רוצה אפילו פחות מלהישלח הביתה הוא שיכריזו עליי כמשוגעת.
"קתרין." השם עוזב את פי בהקלה מהולה בדאגה,אין לה סיבה להיות פה, אפילו לא אחת מטורפת כמו שלי.
"הוא נמצא פה, הליידי מארי." נראה שהיא לפתע נזכרת במקומה, זוכרת כי לנערות כמוה אין את הרשות לקרוא לאנשים כמוני בשמם הפרטי, בשם האל, לאיש מאיתנו אין את הרשות לקרוא לאחר בשמו הפרטי, במקומות כמו אלו, הכל פה כל-כך רשמי עד שלפעמים אפילו לזוג נשוי אסור לקרוא זה לזה בשמם הפרטי.
"מי נמצא פה?" אני שואלת, ועוצרת את עצמי שנייה לפני שאני מקמטת את מצחי, הדבר היחיד שחסר לי עכשיו הוא קמטים.
"בנו של הרוזן מנורמבורג."היא אמרה, ולפתע אני כבר הייתי על רגליי, מבינה כי אדוארד נמצא פה, וכי עליי להראות את נוכחותי.
"איפה הוא?" אני שואלת את קתרין כאשר אני חולפת על פניה, אך לא עוצרת אפילו לא לרגע אחד.
אדוארד, הוא האדם אשר כנראה יהיה בעלי ביום מן הימים, אני מקווה שזה יהיה הוא, אני מעדיפה שזה יהיה מישהו צעיר אשר אני מכירה ולא גבר זקן אשר הסיבה היחידה שהתחתנתי איתו היא פוליטיקה.
אני יודעת שאני צריכה למהר לצידו של אדוארד בשביל להזכיר לו ולמשפחתו, שאני מסורה ושביחד איתי מגיעים יתרונות לא מעטים.שאני קיימת ושהגיעה הזמן לסיים את השיחות על הנדונייה שלי ופשוט להכריז על אירוסיי לאדוארד ולסיים הכל.
"הוא נמצא באורוות, גבירתי." היא אומרת, אך מחשבותיי לא נתונות לה, הן עסוקות במחשבות על האירוסים, אשר חייבים לקרות בקרוב, לפני שהורי יחליטו לחפש לי בעל במקום אחר.
אני מניחה שבשלב מסויים איבדתי את קתרין, משום שכאשר הצלחתי למצוא את האורוות, היא כבר לא הייתה מאחוריי.
אני מאטה את צעדיי, ומעמידה פנים שאני מחפשת מישהו, פשוט בשביל שיהיה לי תירוץ להיות פה.
"ליידי מארי?" קול מאחורי שאל, וכאשר הסתובבתי גיליתי כי אדוארד עומד מאחורי, לרגע אחד, לא ידעתי מה לעשות, אך מהר מאוד נימוסי החצר שלי לקחו פיקוד.
"אדוני, כמה נחמד לראותך שוב." אני אומרת ומשתחווה קלות, ראשי מורכן ועל שפתיי חיוך קטן ושובב, אך לא יותר מידי, אני רוצה להיות אישתו, לא הפילגש שלו.
הוא לא אומר דבר, רק מחייך אליי בתגובה ונושק קלות לגב ידי.
"אדוארד, איפה אתה?" קול קורה ומאחורי אדוארד מופיע מישהו, אני חייב להודות שאם לא הדיוקן התלוי מעל האח בחדר האוכל, לעולם לא הייתי מזה אותו.
"יורש העצר." המילים נפלטות מפי ואני מוצאת את עצמי נופלת לקידה, אשר אני חייבת להודות שהיית מעט מגושמת יותר מהנהוג.
הוא לא אומר לי דבר, רק סימן לי לקום ומלבד זה לא התייחס אפילו לקיומי, אני חייבת לומר שהדבר פגע ברגשותיי, אך לא יותר מידי, הוא הרי בנם של מלכים, דבר לא מרגש אותם מלבד שטח שליטה נוסף או שק של זהב, או יותר נכון, כתר עשוי זהב טהור.
הוא לא שולח בי מבט שני, וזה מעליב אותי מאוד, ידעתי שאני כנראה לא חשובה מספיק בשביל תשומת ליבו של יורש עצר, אבל הו, כמה קיוויתי כי אני יפה מספיק בשביל לזכות בתשומת הלב הזו.
אני מסתכלת כיצד הם מתרחקים ממני ואני שונאת את אדוארד לפתע, אשר לא חושב להציג אותי אפילו בפניו, נראה כי הוא פשוט שוכח מקיומי, בדיוק כמו אנשים רבים לפני, ואתם מבינים, בזה אני שונה מנשים רבות כל-כך, אני לא מוכנה שישכחו אותי.