להיות מקובלת אבל גם לא מקובלת- משהו באמצע- פרק 7
שבועיים אחריי זה, בבוקר כשאני ולי הלכנו ביחד ללוקר שלי בבוקר, וכשפתחנו אותו הייתי מופתעת לגלות פתק ורוד על הספרים שלי. מיצמצתי, לא מאמינה שזה יכול להיות, הרי כל העולם שונא אותי. "מה זה?" שאלה אותי לי ונתנה לי את הפתק. משכתי בכתפיי "לא יודעת, אבל מיד נגלה…". פתחתי את הפתק. הוא היה בצורת לב ורוד ובתוכו מלא לבבות והיה כתוב שם כך והקראתי בקול קם כדי שלי תשמע:
"לכבוד סוניה היפייפיה,
עוקב אני אחרייך כבר שנים,
ויודע שזה מצב לא נעים,
וראיתי שכה משפילים אותך כולם,
ואני כאן כדי להחזיק אותך,
כדי שתחזיקי מעמד!
אוהב אותך לנצח,
ומקווה שבקרוב ניפגש,
המעריץ".
הפתק היה כתוב בכתב מסולסל ויפה, כמו בכל הספרים האלה שיש את הכתב הזה המסולסל. ידעתי שאין כזה דבר ולכן ידעתי שזה תעלול של הבנות, כל כך כעסתי והתחלתי ללכת בצעדים מהירים לכיתה אבל אז לי עצרה אותי "חכי. בואי ניכנס ברוגע ואז נשאל של מי התעלול הזה, אוקיי?" ושוב כמו תמיד היא כאילו קראה אותי ואני הינהנתי, נשמתי עמוק והלכתי איתה יד ביד לכיתה.
—
נכנסנו שתינו לכיתה בשתיקה ואושרי היה היחיד שנמצא שם. הוא ישב על שולחן המורה, ובהה בחלון, וכששמע אותנו נכנסות מיהר להביט עלינו בלי לומר מילה. הוא בחן את שתינו ואז נעמד והלך למקום שלו והתיישב על יד השולחן והמשיך להביט עלינו.
הבטתי בו ולחשתי ללי "בואי נצא. אני לא מרגישה טוב עם איך שהוא מסתכל עלינו" הרגשתי את לי מהנהנת ויצאנו יד ביד מהכיתה, אבל שנייה לפני שהתחלנו ללכת מהכיתה שמעתי את קולו של אושרי "בוקר טוב לך סוניה".
—
לא האמנתי למה ששמעתי ולכן התעלמתי מזה. כשהתחלנו ללכת במדרגות ראינו את אנג'ל חולפת על פנינו כשבידה פתק שחור ובעיניה היו דמעות, וממה שהצלחתי לראות את השתי שורות אחרונות:
"אני נפרד ממך כי אני שונא אותך,
המעריץ".
לא האמנתי למראה עיניי, אלכס אוהב אותי?! הוא המעריץ?! אני לא מאמינה, פשוט לא מאמינה.
נראתי כאילו אני עומדת להתעלף בגלל שלי אמרה לי "הכל בסדר איתך? את לא נראת טוב, בואי נחזור לכיתה לשתות".
ואז חזרנו לכיתה, אבל הפעם הוא לא היה שם.
תגובות (0)