להיות מקובלת אבל גם לא מקובלת- משהו באמצע- פרק 8

כשיצאנו אני ולי בהפסקה לשער, בחנייה עמד אמבולנס שטיפל במישהו, ואז ראיתי במי הם טיפלו,
אושרי.
הוא שכב בלי שום הכרה וסביבו ולידו עמדו הבנות שבכיתה והביטו עליו כאילו אבא שלהן מת וטל אפילו בכתה. ואז כאילו הוא הרגיש שאני ולי עומדות פה, הוא פקח את עיניו וצימצם אותן והביט בי. השפתיים שלו נעו, כאומרות משהו ואז הוא שוב עצם את עיניו והבחנתי במשהו בידו, פתק ורוד.
רצתי אליו כמו מטורפת, והשארתי את לי מאחוריי, לא חשבתי על כלום חוץ מלקחת את הפתק עכשיו.
לקחתי את הפתק מידו, ציפיתי שהוא לא ייתן לי לקחת אבל הוא נתן לי את הפתק.
הפעם לא היו לבבות רגילים בדף, היו לבבות שבורים:
"חשבתי שאת אוהבת אותי,
חשבתי שאת אוהבת אותי,
טעיתי.
אני אוהב אותך סוניה,
ובגלל שאת לא,
הייתי צריך למות, פשוט חייב,
אז פשוט קפצתי מהחלון בלי לחשוב פעמיים,
המעריץ, אושרי".
הדמעות עלו לי בעיניים. הוא אהב אותי, הוא! המקובל של הכיתה, החתיך.. ה..ה.. אין לי מילים.
הבטתי בו, חשבתי שראיתי אותו מחייך אבל זה מיד נעלם. לי מיהרה לעמוד לידי "מה קרה??" אמרה נסערת. חייכתי אלייה "כלום לי. כלום. הכל פשוט נהדר" לא הצלחתי להוריד את החיוך, זה היה היום המאושר בחיי.
הצלצול צילצל ואז המורה שהייתה שם איתנו קראה "בנות! מיד לכיתה!" אושרי שוב פקח את עיניו ומילמל "תישארי איתי, סוני-" הוא לא סיים את המשפט ושוב עצם את עיניו והמורה תקעה בי מבט "שתיכן הולכות איתו".
—–
עכשיו הרגשתי כמו בסרטים האלה שהכוכבת שמאוהבת באהבת חייה, בוכה על כך שהוא התאבד בשבילה, בשבילה!. לא הצלחתי להאמין לזה עדיין וכל הדרך לבית החולים סיפרתי ללי את הסיפור האמיתי ומה קרה כאן והיא נראתה דיי מבולבלת ולפעמיים חייכה והינהנה, אבל הבינה אותי, שאושרי אהב אותי מאז ומתמיד.