להיות חזקה – פרק שני: המורה

כשאנשים שואלים אותי מה הכלי נגינה האהוב עליי אני עונה פעמון. הם בדרך כלל מסתכלים עליי מוזר, אולי מספרים כמה בדיחות על זה, ולפעמים, רק לפעמים, הם שואלים למה. איזו שאלה יפה, חבל שכל כך מעט אנשים מעזים לשאול למה. אבל אני מעזה, והנה אני שואלת, למה הצלצול הגואל. מה נותן לצלצול את הכוח לעצור הכל ברגע, להפסיק כל דבר שעשינו ולצאת אל המציאות. אני אוהבת להגיד שהפעמון הוא כלי נגינה חזק, אבל אפשר לעצור אותו אם רק שואלים, למה?
"שלום לכם, תלמידי כיתה ז' 6, זהו היום הראשון של השנה ואנחנו מצפים מכם להרבה."
המורה עמדה זקופה, החזות שלה הייתה קשוחה ורשמית. היא הייתה בעלת קוקו שחור מתוח עם כמה פסים אפורים בתוכו, שפתיה חשוקות והייתה לבושה בחליפה. לא היו לה שום תכשיטים שעיטרו אותה כמו רוב המורות שפגשתי וגם לא שמה נעלי עקב. היא הייתה רשמית ופשוטה, אולי זה יהיה טוב בהמשך.
"כפי שאתם יודעים, אתם לא כיתה רגילה, אז אל תצפו שנתייחס אליכם כמו אל שאר הכיתות."
התלחשויות נשמעו מכל רחבי הכיתה, מדברים במקום להקשיב. זה לא שאני הילדה הטובה שלא מפרה את החוקים, אבל אני אמנית, אני מקשיבה.
"שקט!"
היא אמרה בטון קשוח ומאיים וכולם השתתקו. חיוך קטן נח על זווית פי.
"אתם אמנים לא? אתם באים לכיתה לאומנות, אתם תעמדו בתנאים שמוצבים לכם."
היא הסתכלה סביב, נראה כי היא מנסה לשנן פרצופים בראשה.
"בשונה משאר הכיתות, שיעור ראשון בכל יום יוקדש לסוג אומנות שונה. ראשון – ציור, שני – פיסול, שלישי – כתיבה יוצרת, רביעי – נגינה, חמישי – ביקורת אמנותית. בביקורת אמנותית אתם תלמדו להעריך אומנות ולהסתכל עליה באופן שונה ממה שאתם רגילים. הסתכלות עמוקה, אמתית, אמנותית."
המורה עצרה לראות אם יש תגובות, אבל חוץ מכמה התלחשויות קטנות אף אחד לא אמר דבר, חוץ מהילד שישב שני מושבים לפני והרים את ידו.
"כן?"
המורה החוותה בראשה לכיוונו, מסמנת לו שהוא יכול לדבר.
"נוכל להביא יצירות שלנו לביקורת אמנותית?"
לפתע הבחנתי במחברת שנחה על שולחנו, אני חושבת שראיתי אותו כותב בה קודם, אני מניחה שהוא כותב שם יצירות שלו. היה נחמד לראות שלמישהו יש אומץ ורצון להציג דברים שלו, אני לא הייתי מעזה.
"כמובן, זה חלק מהשיעור."
שוב התלחשויות. הם לא יכולים לסתום את הפה?
"ומכיוון שהיום הוא היום הראשון,"
הרימה המורה את קולה.
"במקום יום לימודים רגיל אתם תקיימו את כל חמשת השיעורים האלו להכרת המורים והמקצוע, אז תוכלו לדבר על זה עם המורה."
המורה השתיקה במבטה את ההתלחשויות, אי אפשר להתנגד למבט כה מאיים. הצלצול נשמע שוב ואתו הרמתי את ידי. כולם הסתכלו עליי בכעס כשהם מנסים להתעלם מידי ולקום בכל זאת.
"שבו!"
אמרה המורה במהירות, וכמובן שכולם נענו לה.
"כן?"
שאלה אותי.
"לא הצגת את עצמך, את רוצה שנכנה אותך המורה?"
כמובן שהייתי מעט צינית, אבל החיוך של המורה הראה כי היא דווקא אהבה את השאלה. אולי כי שמחה על צומת הלב, או אולי כי רצתה להשיב בחיוב על שאלתי, כך או כך נראה שרחשתי את חיבתה.
"רחל. אתם משוחררים."
יצאנו מהכיתה אל השיעור הראשון של היום, ציור. הייתה לכל אחד טבלה עם המערכת והמקום בו כל שיעור מתרחש, ציור היה בבניין המגמות במרפסת של הקומה השלישית. אהבתי את הרעיון של שיעור ציור במרפסת, זה בהחלט מכניס אותך לאווירה.
"גם את לא הצגת את עצמך."
אמרה אליי הבחורה האדמונית בחיוך מתוק, קצת הציקה לי שמחת החיים שלה, אבל הראייה האומנותית שלה עם המראה הקשוח שלה מפצים על כך.
"אלכס, ואת?"
"אנה."