להיות חזקה – פרק שלישי: שיעורים (חלק 5\5)

השיעור החמישי היה ביקורת אומנותית, גם הוא היה בכיתה. למרבה ההפתעה, כשהמורה נכנסה אלינו לכיתה זו הייתה לא אחרת מאשר רחל, המחנכת שלנו ששכחה להציג את עצמה בתחילת היום. היא נכנסה לכיתה עם מבט רציני, ולא עם חיוך זחוח כמו שצפיתי ממנה. כמובן שמיד שוב נשמעו ההתלחשויות.
"בוני, צאי החוצה!"
כולם השתתקו. בוני, הנערה הבלונדינית עם עדשות המגע שלה בצבע תכלת והשיער שכנראה עובר מחליק באופן יום-יומי הסתכלה על המורה בתדהמה. שפתיה שהיו אדומות ומבריקות בזכות האודם שלה, היו פעורות כמו עיניה שהיו מסומנות בעיפרון שחור. היא קמה מבוישת כשהיא חושפת את הבטן שלה בגלל חולצת הבטן שלבשה ואת רגליה שכנראה עברו שעווה לא מזמן. היא נראתה, לא מתאימה לפה. היא יצאה החוצה במבט מושפל ורון הביט בה יוצאת בעצב.
"עוד משיהו רוצה לדבר? אני בטוחה שבוני תשמח לקצת חברה."
כולם נעו בכיסאותיהם בבושה.
"לא? יופי. עכשיו אני אקריא שמות בזמן ש…"
היא הביטה מסביב, מחפשת קורבן למטלה.
"מאיה, תחלקי את הדפים האלו לכולם."
רחל הוציאה מהתיק שלה ערימת דפים ושמה אותם על שולחנה. מאיה, ילדה בעלת שיער חום מתולתל שתאם את צבע עיניה ועורה, קמה וחילקה את הדפים. בגדיה היו פשוטים והיא נראתה מאוד מופנמת. כשהיא הביאה לי דף הבטתי בו בתימהון, היה רשום עליו המונולוג המפורסם של שייקספיר 'להיות או לא להיות'. קראתי את המונולוג בעניין.
להיות או לא להיות? זו השאלה מה נעלה יותר- האם לשאת בארך רוח חצי גורל אכזר, אבני מרגמותיו, או אם חמוש לצאת מול ים הייסורים , למרוד, וקץ לשים להם? למות: לישון – כן, זה הכל – ולהגיד שבְּשינה אנחנו מחסלים את מכאובי-הלב ואלף המכות שהבשר-ודם יורש. צריך להתפלל באדיקות לְסוף שלם כזה – למות: לישון – לישון – אולי לחלום. אה, זה העוקץ! כי אילו חלומות יצוצו בְּשינה כזאת של מוות, כשהתרנו את עצמנו מפקעת בת חלוף זו – זה מה שמעכב. זה מה שמעניק גם לְשואות חיים כה ארוכים. כי מי מוכן לשאת את שוט הזמן ובוז הזמן, את העוולות של הכובש, העלבונות מפֶּה יהיר, דקירות של אהבה נכזבת, הסחבת של החוק, חוצפת פקידים, ההשפלות שלב טהור צריך לסבול בשקט מחסרי הערך, כשהוא יכול – לבד – להשתחרר מכל זה עם פגיון קטנטן? ומי מוכן לשאת צרורי-צרורות, להתנשף ולהזיע תחת החיים המייגעים, לולא הפחד מפני משהו שלאחר המוות – הארץ הבלתי-נודעת, שמגבולותיה אף נוסע לא חוזר?… זה פחד שמבלבל את הרצון, רק בגללו אנו מעדיפים לשאת את הרעות שיש לנו במקום לברוח אל אחרות לא מוכרות לנו. וכך, המחשבה היא שעושה אותנו פחדנים כולנו; וכך הצבע הטבעי של הנחישות מחליד, נדלח, דוהה ממחשבות, ועלילות גדולות של עוז ושל תנופה סוטות מהמסלול ומאבדות לנצח את התואר פעולה. (מתוך האמלט – וויליאם שייקספיר)
"מי רוצה להגיד מה דעתו על המונולוג?"
כמובן שמיד הצבעתי וקיבלתי רשות דיבור.
"שייקספיר כתב פה משהו מאוד נכון, אנחנו כמהים למוות אך גם מפחדים ממנו. יש לנו המוני צרות בחיים, ולפעמים אנחנו רוצים לברוח מהם, אבל הסבל של החיים הוא לא ולו גרגיר אבק לעומת הפחד מחוסר הידיעה. הרי, אם נמות לא נוכל לחזור, וזה סיכון שרובינו לא מרשה לעצמו. לכן, לא משנה כמה פעמים נגיד לעצמינו שאנחנו לא יכולים יותר, אנחנו נמצא את עצמינו ממשיכים להיאבק."
הביקורת שלי הייתה די יבשה, לא העליתי דבר שהוא מעבר למילים הכתובות.
"ומה את חושבת על המוות?"
היא שאלה.
"שהוא לא הדיון פה."
רחל חייכה לעברי.
"הרי, אנחנו יודעים מה הוא המוות, המערכות בגוף שלנו מפסיקות לפעול ואנחנו מאבדים את חיינו. עד כמה שידוע לנו, מוות הוא כמו לידה, הוא לוקח זמן קצר לעומת החיים שלנו, הוא כואב והוא מביא אותנו לעולם הבא.. הדיון האמיתי הוא מה שלאחר המוות, זה מה שאנחנו לא יודעים, זה הדבר שאנחנו מפחדים ממנו. מה אם נגיע לגיהינום? מה אם נעבור לגלגול הבא? מה אם אנחנו כבר מתים ולא יודעים את זה?"
כשסיימתי לומר את דבריי כולם הביטו בי, זה גרם לי לאי נוחות.
"מישהו אי פעם חשב על עונש מוות?"
שאלה רחל. כמעט כולם הרימו את היד.
"כן אלה."
אלה, המאפין, כחכחה בגרונה. אולי זה היה המראה הוורוד-מתוק כמו ממתק שלה ואולי הקול התואם, אבל איך שהוא כל פעם שהיא פתחה את הפה צפיתי שתגיד משהו שטותי שילד קטן היה אומר. היא הייתה מתוקה מידי, כמו אנה, אבל אנה בסדר.
"יצא לי לחשוב על האם עונש מוות הוא מוסרי, הגעתי למסקנה שאי אפשר לדעת. עונש מוות נחשב אכזרי כי מאמינים ששולחים את הבן אדם לגיהינום, אני חושבת שעונש מוות הכי אכזרי הוא להרוג מישהו אחר, מישהו שאתה אוהב. המוות הוא לחיים."
הוצאתי את הפנקס ורשמתי את המשפט האחרון שלה. לא צפיתי שמשפט שלה יגיע לפנקס, בכל זאת, מאפין לא נראית כמו מישהי שתחשוב על דברים עמוקים. למרות שחלקים מסוימים עיצבנו אותי אצלה, הסכמתי חלקית עם מה שאמרה, מוות פוגע יותר בחיים מבמתים.
"מישהו חושב משהו אחר?"
שאלה המורה. אני חושבת שהיא ממש נהנתה מהדיון שהחל להתפתח. היא אכן הייתה מורה טובה, כזו שיודעת להשתיק אותך ברגע ולעורר אותך באחר.
"כן בלאק."
היא אמרה מחויכת, כאילו תכננה כל מילה קטנה שנאמרה בקפידה.
"אני חושב שגם לנרצח בעונש מוות נעשה עוול, רק הרגעים שליפני המוות בידיעה שאתה הולך למות הם עינוי, לדעת שעוד כמה זמן יהרגו אותך. ומה יעשו אם יגלו שהאדם לא ביצע את הפשע שטוענים כי הוא ביצע?"
אני חושבת שבאותו רגע משהו השתנה בבלאק, במבט שלו, בדיבור שלו, אולי קצת במראה. לשנייה הוא נראה לי שונה ודומה בו-זמנית, קשה לתאר את זה, אבל אני יודעת שמשהו קרה באותו רגע.
"מה שהיה היה, אי אפשר לתקן את זה."
התפרץ הילד שצייר את המצבה בציור, שעכשיו ידוע לי ששמו טומי.
"זה כל העניין, אי אפשר לתקן את העוול! זה נראה לך צודק?"
שאל בלאק באותו טון מוזר.
"לא, אבל בגלל המשפחה שלו."
אמרה אלה המאפין.
"אבל אם הוא נמצא עכשיו בשנת מוות ויש לו סיוטים, זה כמו גיהינום אבל זה לא מגיע לו! אתם לא יכולים להגיד שרק המשפחה סובלת, גם אם היא סובלת יותר."
התפרצתי גם אני. לכל אחד יש דעה שונה על מה שיקרה לאחר המוות, אני חושבת שנישן. אני לא יודעת למה זו התאוריה שבה אני מאמינה, אולי כי אני אוהבת לחלום, אין רגע קסום מן החלום. אתה מרחף לך בין סיפורים, רואה פלאות ושומע צלילים מעולמות אחרים כשאתה מקפץ כל פעם למקום אחר. ככה אני מרגישה כשאני קוראת, רק שבחלום התחושה חזקה יותר.
"אם חולמים כשמתים למה שלא פשוט נתאבד ונוכל לחיות בתוך החלומות שלנו, זה לא דבר רע."
אמר רון, הילד הצבעוני בתגובה.
"בטח שזה כן, רוב הזמן יש לאנשים סיוטים!"
אמרה אנה. מעניין אותי אם זה נכון, זה בהחלט לא מרגיש נכון, האי אני אוהבת את החלומות שלי.
"את לא יכולה לדעת מה תחלמי כשאת מתה."
גיחך ילד בעל מהוק גבוהה שצבוע בירוק ובגדי עור משונים, הוא נראה כמו חבר בכנופיית אופנועים אמריקאית.
"אז אני לא אתאבד, מה אם באמת יהיו לי סיוטים?"
העיר מישהו שבמהלך היום הפגין כישורים יצירתיים יוצאי דופן. הוא חבש ברט שכיסה שיערו החום בהיר ארוך שנאסף אל קוקו מבולגן. החולצה שלו הייתה מוכתמת בצבע כמו גם מכנסיו, ועליהם התנוססה החתימה שלו. הוא נראה כמו מישהו שהתחפש לצייר בפורים, אני חושבת ששמו היה אדוארד.
"אז תשנה את זה, אתה שולט בחלומות שלך."
ענה רון בחזרה, הוא היה מאוד פעיל בדיון, למרות שהוא אמר את דעתו במשפטים קצרים ויבשים.
"רק אם אתה יודע שאתה ישן, זה נקרא חלום מודע ולא כולם מסוגלים לכך. אתה חושב שאתה יכול להחליט מתי אתה יודע שאתה חולם ומתי לא? הטענות שלך מאוד יבשות, אתה מתייחס אל זה כמו נושא מובן מאליו."
זעקתי.
"החיים יותר טובים מסיוט?"
שאלה ילדה לבושה בבגדים מלאי קרעים, היא נראתה די מסוממת. זו הייתה מחשבה עצובה, עניין אותי לדעת מה היא חשבה כשאמרה את זה.
"אז את מוכנה למות, זה נראה לך שווה את זה?"
אמר אדוארד בעצבנות.
"זו השאלה."
אמרה רחל וכולם השתתקו. נראה כי כולנו היינו זועמים מלהט הוויכוח, זה השרה עבירה מתוחה בכיתה, היה ברור שיש להם עוד מה להגיד.
"שכל אחד יכתוב בחלק האחורי שיר קצר שמראה את דעתו על מוות, חובה להשתמש בציטוט אחד לפחות מן המונולוג."
ביקשה ונגשנו למשימה.
היו כמה שירים טובים, אבל של בלאק היה הכי טוב לדעתי:
להיות או לא להיות?
ולמה?
משמעות השאלה היא לא יותר משאלה
הלוחשת בדממה,
פורצת את הלילה בזעקה.
והכאב של הלא נודע,
אין הוא כאב המוות?
אם כולם כמתים מהלכים למה שאלה?
תשובה כמו זכוכית המתנפצת אל הרצפה.
דנו על כל שיר, העלנו מחשבות ושחררנו לשיעור הבא.