להיות חזקה – פרק שישי: המקום השקט שלי.

הייתי קצת מדוכאת בהמשך היום, פספסתי את כל הדיונים המעניינים בשיעורים בגלל שהייתי מרוכזת בפיענוח החתימה. לא ידעתי למה זה כל כך שינה לי של מי החתימה, אולי פשוט רציתי לדעת מי צייר את הציור, אולי משהו מעבר, אני חושבת שפשוט הייתי צריכה משהו להתרכז בו. הכי מעצבן שפספסתי הזדמנות לרדת על אלוהים בשיעור תנ"ך, היה דיון כל כך ארוך, אבל לא הקשבתי. רציתי לקרוע את הציור ולזרוק אותו לפח, שלא יהרוס לי את הלימודים גם מחר, אבל גם אם הייתי עושה את זה הציור האמיתי עדיין עומד במסדרון ואני רק הייתי לוקחת לעצמי את הסחת הדעת. כל הפסקה שהייתה הלכתי להביט בציור, מנסה להוציא ממנו כמה שיותר פרטים, כמה שיותר תבונות. אנה ובלאק ניסו לדבר איתי על מה שקרה בפיסול, אבל לא הקשבתי.
"אלכס, את דברי איתנו מתישהו?"
שאלה אנה בכעס ודאגה מעורבבים זה בזה, כמו אם הכועסת על בנה לאחר שרץ אל הכביש. הבטתי בה במבט ארוך ואדיש, כזה שגורם לך ללכת אחורה באיטיות עד שאתה בורח לבסוף. רק מביטה בה, בלי להוציא הגה, אך היא נשארה. החלטתי להתעלם ממנה ולחזור אל הציור.

כשהגיע הזמן ללכת לחדרים רצתי אל המיטה שלי, שמתי אוזניות והקשבתי ל- 'Not gonna die' של 'skillet'. נשכבתי על המיטה וציירתי. אני לא ידעת למה הייתי כל כך סגורה היום, אבל פשוט לא היה לי כוח לדבר עם אף אחד. לפעמים פשוט רציתי לוותר, לברוח, לא יודעת מה. ברגעים כאלו הייתי מקשיבה לשיר הזה, לנסות לחזק את עצמי. אני חושבת שבאיזה שהוא מקום נהניתי להיות לבד, סגורה עם המחשבות שלי. בתור אמנית הזמן שהיה הכי חשוב לי הוא הזמן עם עצמי. לברוח זה לא הפתרון, אני יודעת את זה, אבל אני מפחדת להיפגע שוב. יותר מכל, אני מפחדת להפוך לשקופה, כאילו כל שנייה שאני מבלה איתם הם רואים דרכי ברור יותר, זה הפחיד אותי. אני כבר מכירה את עצמי, אני לא מהאנשים שבורחים מהבעיות שלהם, אני מהאנשים שמתעמקים בהן. הבעיה הייתה שאני בורחת מאנשים. אבל פה, פה אני כלואה, אין לי לאן לברוח הפעם. כשהייתי בבית שלי הייתי יכולה לברוח לחצר של הבית הנטוש, זה היה המקום השקט שלי, אבל פה אין לי אחד כזה. אני זוכרת את היום בו גליתי את הבית הנטוש:
חזרתי הביתה ישר אחרי בית הספר, ידעתי שאבא שלי יכעס אם אאחר. היה זה בית גדול בעל רצפות עץ, ציורים שלי נתלו בכל פינות הבית, על קירותיו הירוקים והלבנים. אבא שלי חיכה לי כשהגעתי, המחשב הנייד שלי היה פתוח לידו, כל מה שהיה דרוש זה מבט קצר על מסך המחשב כדי להבין מה קרה.
"את מוכנה להסביר לי מה זה?!"
"אני מצטערת אבא, אני-"
סתירה מצלצלת הכתה בלחיי ברגע אחד. הכאב פעם על הלחי שהאדימה ודמעות מילאו את עיניי. אבא שלי החל להכות אותי, כמו שתמיד היה עושה כשכועס, הוא היה מלמד אותי שמה שעשיתי הוא לא בסדר ואין לעשותו שוב. ידעתי שהוא בסך הכל דואג לי, הבנתי את זה, אבל ברגע שהוא הלך להביא את החגורה ברחתי.
רצתי מן הבית במהרה, לא ידעתי לאן, אבל רצתי. בכל צעד יכולתי להרגיש את החבורות שנוצרו על עורי כואבות, זה מנע ממני להגיע רחוק ומזל שכך. כשנעצרתי ראיתי בית בעל חלונות מנופצים כשזכוכיות היו מפוזרות על המרפסת של הכניסה, העשבים היו בגובה ברכיי והסתירו חרקים ואולי אפילו נחשים שהסתתרו בין גבעוליהם. הבית הכתום בכל הגג האדום ושתי הקומות היה מקום מושלם, אמנם הוא עצמו היה נעול, אבל המרפסת שלו השקיפה אל נוף הרהרי מדהים שאין כמוהו. כשירדה חשכה על המקום ראיתי את אורות מנצנצים כמו בריכה המשקפת את כוכבי הלילה, אבל בשעה הזו כבר נאלצתי לחזור הביתה, אל זרועותיהם המחבקות של הוריי הדואגים. מאז הייתי הולכת כמעט כל הזמן למקום הזה, לכתוב ולצייר, בעיקר כדי לברוח קצת. הייתי צריכה מקום כזה גם פה.
יצאתי מהחדר כדי למצוא לי מקום כזה, משלי. בלי אלה שתתחיל למשוך אותי לכל מקום, בלי אנה שתשאל אותי שאלות בלי סוף, בלי טומי או בלאק. לבד.
טיילתי ברחבי הבית ספר, בכל הקומות, בבניין מגמות ואף בחצר. לבסוף גליתי פתח ביוב ישן שהיום אין בו כלום, הוא נחסם ליפני שנתיים למעבר של מי ביוב ונוקה. זה היה מקום מושלם, אף אחד לא יחפש אותי בביוב. חזרתי לחדר לקחת פנס, את המחברת והקלמר שלי והלכתי חזרה אל תוך הביוב. האזור היה קטן יחסית, אבל זה עזר לי. אמנם הוא לא משקיף אל נוף מרהיב, או מעוטר בצמחייה שופעת, אבל הוא היה שלי. ישבתי שם זמן רב, עד שהשעון המעורר שלי צלצל להתריע על זמן כיבוי אורות.
עכשיו יש לי את המקום השקט שלי, גם פה.