להיות חזקה – פרק חמישי: אני מאושרת?

גם אם ננסה ככל עד שנפשנו תישבר, לא נוכל לפתוח דלת ללא ידית. לא משנה כמה ננסה, נדפוק, נצרח, הדלת לא תזוז. אנחנו נישאר כלואים בין ארבע קירות, ארבע פינות, רצפה ותקרה. נהיה כלואים בתוך הקופסא לעד. לא נוכל לפתוח דלת ללא ידית, לא משנה כמה ננסה. למה שמישהו יצור דלת ללא ידית? או שמא היא שם ואנחנו פשוט לא מבחינים.

היה זה היום השני ללימודים, שיעור ראשון הוא פיסול. היום התחלקנו לקבוצות של שלוש והיינו צריכים לעשות פסל משותף. אני, אנה ובלאק היינו ביחד. הם החליטו לא להתייחס למה שקרה אתמול בחדר, הם כנראה החליטו שזה לא יעזור אם הם ילחצו עליי.
"אולי נעשה פסל שמדבר על חוסר השוויון המגדרי בחברה שלנו?"
שאלה מיד אנה, היא הייתה בשלב כל כך פמיניסטי, אולי אפילו מידי. בסך הכל גם אני הייתי בשלב הזה, אבל היא קצת חופרת, כל דבר הוא סקסיסטי איכשהו. נאנחתי וגלגלתי עיניים לאות הסכמה לא רצונית.
"בסדר,"
החל לומר בלאק בטון תחמני. ניסיתי להריץ בראשי מה הוא מתכנן, אבל לא עלה בראשי כלום. אבל לבלאק, לבלאק תמיד יש תוכנית, כאילו הוא יודע מראש מה הולך לקרות ומתכנן את דבריו מראש. זה גרם לי לרצות שלחק שחמט מולו. היה לי שחמט שעיצבתי לגמרי לבד, פיסלתי וצבעתי את כולו. הלוח היה במשבצות שחור לבן, כמו כל לוח, אבל החיילים היו החלק המיוחד. הרגליים היו מלאכים כי הם המגנים, הצריחים היו מינוטאורים כי הם עקשנים, הפרשים היו שטנים כי הם מתחכמים, הרצים היו מפלצים בעלי מראה מרהיב כי הכל או שחור או לבן אצלם והמלך והמלכה היו אלים. זו הייתה הפרשנות שלי לכלים, וזה גם ממש עזר לי לזכור מה כל אחד עושה. בלאק הביט באנה כמה שניות כדי לבנות מטח לשורת המחץ שלו.
"בואי נעשה פסל על הפליית הגבר בחברה."
אנה הביטה בו במין כעס עליז שכזה. הוא ידע שהיא לא התכוונה לזה, אבל הוא חייב לעשות לה דווקא. אהבתי את זה שהוא מפיל אותה בפח כל הזמן, רק אתמול באחד הדיונים שלנו הוא הצליח לבלבל אותה כל כך שהיא התווכחה איתו נגד הדעה של עצמה. הוא היה גאון, זה בטוח.
"אז קדימה, בואו נשרטט רעיון. אנה, את רוצה לצייר?"
שאלתי בקול הכי רציני שהצלחתי לאזור. כמובן שגם אני עשיתי לה דווקא, אבל היא דרשה את זה. אני חושבת שמעולם לא הייתי כל כך שמחה כמו היום, החברה שלהם באמת עשתה לי טוב. זה כאב לי. אני לא יכולה, אני לא… אני לא בוטחת בהם. זה קשה להסביר. מועקה מילאה את החזה שלי, כאילו הייתה חייבת להרוס לי את הרגע, דווקא עכשיו מכל הרגעים. יצאתי החוצה במהירות ליפני שיראו אותי בוכה וברחתי אל השירותים.
"אלכס, את בסדר, מה קרה?"
שמעתי את בלאק מאחורי הדלת. רציתי לענות לו, אבל אפילו אני לא ידעתי את התשובה. למה? למה אני בוכה? אולי כי סירבתי להאמין שאני יכולה להיות מאושרת, אולי חכיתי שמשהו יהרוס את הרגע ואולי משהו אחר. יבבות נשמעו מגרוני ובלאק המשיך לשאול מה קורה. לבסוף הוא נכנס אל השירותים של הבנות, לא היה לו אכפת, הוא דאג לי.
"מה קרה? זה היה כל כך… פתאומי."
ניסיתי לומר משהו, אבל כל מה שיצא מפי היו אותן יבבות מחרידות. לא רציתי שיראה אותי ככה, חלשה. אני כמעט ואף פעם לא בוכה, אז למה עכשיו? דווקא כשאני סוף סוף מאושרת. ניסיתי להיזכר בפעם האחרונה שהייתי מאושרת, מה קרה אז? אולי שם מסתתר המפתח לשאלותיי. כמובן שידעתי מה הפעם האחרונה שהייתי כל כך מאושרת, כשהייתי מאוהבת לראשונה. כמובן שסיפור האהבה שלי לא נגמר באושר ועושר עד עצם היום הזה, אבל למדתי מהחוויה, ואסור לי לשכוח את מה שלמדתי. בלאק הביט בי במבט שואל, אך לא אמרתי דבר, התרכזתי בלעצור את הבכי. הוא לבסוף נכנע ופשוט עמד שם וחיבק אותי, זה היה מנחם.
לאחר שהעלמתי כל סימן לכך שבכיתי חזרנו לכיתה, אמרתי להם שהייתה לי בחילה ועמדתי להקיא. כשהגעתי כבר היה לאנה ולבלאק שרטוט ראשוני, זה היה ציור של בן ובת שנאחזים בצוק וכמעט נופלים, אך שני האנשים הנוספים עוזרים רק לבחורה. פיסלנו את זה וקיבלנו הצטיינות על הרעיון.
"את מוכנה להסביר לי מה קרה לך קודם?"
שאלה אנה בעקשנות בדרך אל שיעור היסטוריה שהיה בכיתה שלנו. היא הביטה בי בעיניה הגדולות והירוקות, היה קשה להיכנע למבט שלה. היו לה פנים כל כך מתוקות, אף קטן וצר, שפתיים מכווצות, נמשים על כל פניה. רציתי לצייר אותה, אבל לא ידעתי אם תסכים.
"אמרתי לך כבר, בסך הכל הייתה לי בחילה."
היא הרימה גבה, לא נראה שהיא קנתה את זה, וכנראה שבלאק כבר אמר לה מה קרה. הלכנו לאורך המסדרון עם הציורים, זה שבדרך לכיתה, היה שם ציור אחד שאהבתי. היה זה ציור של אישה עירומה עוטה מסיכה לבנה וחסרת הבעה, בד חצי שקוף כיסה את גופה של האישה והיא החזיקה בו ובמסכה חזק, אך היו סדקים במסכה. הייתי כל כך מרוכזת בציור ששכחתי מהשיחה שלי עם אנה, אבל לא היה לי אכפת. נעצרתי מול הציור ובחנתי אותו בסקרנות בעיניי התכולות. החתימה שהתנוססה על הציור הייתה לא ברורה, אבל היה רשום שהם 'כיתה ט' 6' והתאריך היה מלפני שלושים שנה. סקרן אותי האם אותו תלמיד הפך לצייר מפורסם, או שהערכה הכי גדולה שיצירותיו קיבלו היה לשים אותם במסדרונות בית הספר. הצבעים בציור הזה היו מאוד דלים, הם היו אפרוריים, אבל עדיין היה אפשר לראות את הגוונים המועטים. זה היה ציור כל כך חזק, חשבתי לשאוב ממנו השראה לסיפור קצר. הוצאתי את הפנקס שלי ושרטתי במהירות העתק בסיסי של הציור ליתר ביטחון. אחד החלקים האהובים עליי בציור היה העובדה שהאישה עמדה תחת זרקור, כל המאמצים שלה להתחבא רק הבליטו אותה. במובן מסוים, זה מה שהרגשתי אחרי מה שקרה בכיתת פיסול. בנוסף, העתקתי גם את החתימה, למקרה שאזהה אותה איפשהו.
"את מאוד מוזרה."
אמרה לי אנה. לא ידעתי עם זה המשך של משפט או שרק הרגע החלה לדבר, אך החלטתי לא לשקוע בזה. לפעמים תהיתי מה הסיפור של אנה. הרי את הסיפור שלי אני יודעת, אבל את שלה מעולם לא שמעתי, וקשה לי להאמין שאין לה אחד כזה. אם הייתם מביטים בה הייתם מבינים. גם אם היא תמיד מחויכת, יש משהו עצוב בחיוך שלה, כאילו הוא בא לפצות על כאב. אהבתי את המבט שלה כל כך, במקום מסוים לא הייתי צריכה יותר מהמבט שלה כדי להתעודד. הצלצול של תחילת השיעור נשמע והציל אותי מהשאלות של אנה. רצנו ביחד אל הכיתה במהירות.