להיות חזקה – פרק אחד-עשר: אסור לסמוך על אף אחד

יש אומרים שהאדם התפתח מן הקוף, במשך מיליוני מיליארדי שנים שלאבולוציה. שהוא יום אחד גילה את האש, ומשם המשיך להתפתח עד שהגיע אל האדם המודרני. לאט, לאט, צעד אחרי צעד. ויש האומרים שהאדם נוצר ביום אחד, שהוא חי בשלווה ובהרמוניה עם הטבע עד שהחליט לעשות את המעשה האסור ולנגוס מפרי עץ הדעת. וכשנגס מן התפוח רכש את חוכמתו והפך לאדם המודרני שאנו מכירים כיום. ובשני המקרים נשאלת שאלה אחת פשוטה, האם האדם שייך לטבע, או שמא גולו להרוס אותו?

היום היה יום שישי, תחילת סוף השבוע. מרבית הילדים היו עסוקים עכשיו בלארוז מזוודות לקראת החזרה הביתה ליומיים, אבל היו כמה ילדים שנשארו, 'ההומלסים'. אני לא תמיד הייתי נשארת בפנימייה, אבל אמא שלי העדיפה שאחזור פעם בשבועיים, אולי כדי שלא תראה אותי. פעם אני ואמא שלי היינו קרובות, עד שיום אחד היא התחילה להתרחק ממני, אפילו מאבא שלי היא התרחקה. אני לא אוהבת להיזכר בשיחה האמתית האחרונה שאני ואמא שלי ניהלנו.
–
"אמא, למה את מרביצה לי? הורים אחרים לא מרביצים לילדים שלהם."
שאלתי אותה בתמיהה. היא הסתכלה עליי במבט מהוסס, לא יודעת מה לומר.
"זה בגלל שהם לא אוהבים אותם מספיק."
המבט של אמא שלי נמלא עצב, היא החלה לבכות. נתתי לה חיבוק כדי להרגיע אותה, אבל היא הרחיקה אותי והלכה. הדבר ביחיד ששמעתי ממנה באותו יום היה הצעקות שהטיחה באבא שלי, אבל לא יכולתי להבין מילה ממה שאמרו. הייתי רק ילדה, בת חמש, לא יותר, ואיבדתי כל קשר עם אמא שלי. רק אבא שלי נשאר.
ניערתי את המחשבה מראשי, לא רציתי לחשוב על זה יותר מידי. מה שהיה היה, עכשיו אני צריכה לדבר עם אנה. עמדתי מול דלת מספר שלוש, הדלת של החדר שלנו, לקחת נשימה עמוקה ודפקתי שלוש דפיקות. לא רציתי להיכנס מיד מחשש שמישהו מתלבש בפנים.
"כן!"
נשמע קולה של אנה ממעבר לדלת. פתחתי אותה בעדינות ונכנסתי.
"היי, את לא מתכוננת?"
היא שאלה במבט מעט אדיש שלא היה אופייני לה כלל. הבטתי אל אנה, לא היו שום מזוודות סביבה והבגדים היו מפוזרים. גם היא לא אורזת, גם היא לא חוזרת הביתה היום. זה אומר שעדיף לדבר איתה אחר כך, כשהרוב כבר ילכו, כך לא אצטרך לחשוש שתספר לבלאק ליפני שאבקש ממנה לשמור את זה בסוד. כן, אחר כך, עדיף.
"לא, אני חוזרת רק פעם בשבועיים. לפי איך שזה נראה גם את נשארת."
ניסיתי לזייף חיוך, אבל לא נראה שהצלחתי בכך משום שאנה הסתכלה אליי במבט מוזר.
"הכל בסדר? את נראית חולה, את צריכה משהו?"
"לא, אני בסדר."
עניתי במהירות והתיישבתי לידה, מתח שרר באוויר והרגע היה מביך יותר ככל ששתקנו. פעם אחרונה שדיברנו הייתה אתמול כשהיא ניסתה להעיר אותי מהדיכאון שהייתי בו כל השבוע, ואז היא ובלאק התנשקו וברחתי. אני מניחה שכרגע היא בטוחה שאני מאוהבת בחבר שלה, אבל אני באמת אוהבת אותה, מה שהופך את זה לעוד סיפור מסובך ומעצבן. רציתי כבר לפתוח את הפה ולהגיד הכל, לגמור עם זה כבר, אבל לא הייתי מסוגלת, עדיין לא.
"אני שמחה שחזרת לעצמך."
אמרה אנה וחייכה את חיוכה המנחם, חיוך שהיה מסוגל ברגע לסלק את כל המתח שהיה ביננו ולפתוח דף חדש. חייכתי חזרה כאישור.
"תקשיבי אלכס, לגבי אתמול, זה לא מפריע לי, אני יודעת שלא תיקחי לי אותו."
משהו במבט שלה נתן לי תחושה שהיא משקרת, אבל שכנעתי את עצמי שזה הכל בראש שלי. ניחם אותי לדעת שהיא סומכת עליי, אבל לא אהבתי את בחירת המילים. 'לקחת לה אותו', כאילו הוא רכוש פרטי שלה. אם אנחנו נהיה ביחד זה יהיה בחירה שלו, לא רק שלי. נשמתי נשימה עמוקה, זה לא העניין עכשיו, אני אפילו לא אוהבת אותו.
"אנה, אני לא-"
"את לא צריכה לומר כלום, בואי פשוט נשים את זה מאחורינו."
היא קטעה אותי מיד. אם היא רק הייתה נותנת לי להגיד מה שיש לי להגיד… מזל שיש לי את כל הסוף שבוע שבלאק לא יהיה פה. באותו רגע הכתה בי ההבנה שיש לי עוד שיחה לעשות היום, והיא כן מוגבלת בזמן, אני צריכה להגיד לבלאק שאני לא אוהבת אותו. לא יכולתי לסבול את המחשבה שאאלץ לספר לעוד מישהו את הסוד שלי, אבל אני לא רוצה לסבך את העניינים סתם. השעה הייתה שבע וחצי, כדאי שאמצא את בלאק.
"היי, אנה, את יודעת איפה בלאק באמת? כדאי שאדבר גם איתו."
אנה הביטה בי באותו מבט אדיש שהיא עטתה קודם, אני מתחילה לחשוב שזה המבט הכועס שלה. אולי היה עדיף שאשתוק, שאמצע אותו לבדי, אבל הייתי חייבת לומר את המשפט הכי גרוע שאני יכולה לומר אחרי שהבהירה שהיא סומכת עליי שלא אעשה כלום. אין פלא שאין לי חברים, אני מרחיקה אותם ופוגעת בהם, כאילו הכל תמיד חייב להיות סובב סביבי.
"הוא מתלבש במקלחות של הבנים, הוא יגיע עוד מעט."
היא אמרה בטון קר. לא ידעתי מה לומר, כל דבר שאני אגיד רק יחמיר את המצב, אבל גם אם אשתוק זה לא בדיוק יעזור. אולי כדאי שאומר לה את האמת, זה הדבר היחיד שאני יכולה לומר, רק נקווה שהכל יהיה בסדר.
"אנה, אני לא אוהבת את בלאק."
אמרתי את המילים כל כך מהר שלא הייתי בטוחה אם היא הבינה אותי בכלל, קיוויתי שהיא לא הבינה, כי אם היא כן הבינה אני אצטרך להסביר לה הכל. אני שונאת סיפורי אהבה, הם נדושים וקיטשיים, והם נהיים מסובכים בלי סיבה. את אוהבת מישהו, תגידי לו! הוא לא אוהב אותך חזרה, תמשיכי הלאה! זה מה שאני מתכוונת לעשות.
"אז… אז למה ברחת?"
יכולתי להרגיש איך הלב שלי פועם בעוצמה, מטיח את עצמו בצלעותיי. הרגשתי את היכולת שלי לדבר נעלמת, על המילים שהכרתי נמחקות, חוץ משלוש.
"אני אוהבת אותך."
וכאילו המצב לא יכל להיות יותר נוראי, ברגע שאמרתי את המילים הללו בלאק נכנס אל החדר. עכשיו גם בלאק וגם אנה ישנאו אותי, יחשבו שאני מוזרה, פריקית, מגעילה, דוחה. אולי הייתי צריכה להקשיב למה שאבא שלי אמר לי – "אף פעם אל תגלי את זה לאף אחד, אסור, לטובתך". והוא צדק, כי כל פעם שמישהו גילה משהו נורא קרה. ילדים שהציקו לי, החברה שלי נפרדה ממני, הוא הכה אותי, אמא שלי התביישה בי אפילו יותר. זה גורר רק צרות! אנה ובלאק הביטו בי בדממה, לא אמרו דבר, אפילו לא זזו, כל מה שנשמע בחדר היו נשימותיהם. עכשיו גם הם יודעים, ועם המזל שלי כל הבית-ספר יגלה עד יום ראשון. דמעות החלו להציף את עיני, אז רצתי אל הביוב, להיות לבד, תמיד לבד.