להיות חופשיה פרק 3

סוף הפרק הקודם:
הדלת נפתחת בסערה ואבי ואמי נכנסים פנימה. אבי צועק עלייה:"בפעם הבאה כשאני אומר לך להגיע בארבע, תגיעי בארבע! את שומעת אותי משוגעת?!" אמא שלי מהנהנת בבילבול מוחלט. ועל פניה מבט של חיה מפוחדת כשמכוונים עלייה אקדח.

השעון המעורר מצלצל בחוזקה ומעיר אותי משנתי. דווקא הייה לי חלום טוב הלילה, בחלום אני ויונתן גרנו בבקתה קטנה על הר, רק שנינו מבודדים לגמרי מהעולם. היינו מאושרים החלום הזה, אבל זה רק חלום. אני כל כך אוהבת חלומות. חלומות הם בעצם בריחה מהמציאות שלנו למקום טוב יותר בו הכל אפשרי. חלומות הם בעצם התקווה של כל אחד מאיתנו שבסוף יהייה בסדר. אני זורקת על עצמי סוודר כחול וטייץ, מצחצחת, מסתרקת ויוצאת לבית הספר. בית הספר לא רחוק מהבית שלי, 25 דקות הליכה בערך, אני דווקא אוהבת ללכת לבית הספר אבל ממילא אין הסעות לאיזור הזה של העיר. אני הולכת בשביל הכורכר, הכל שקט מסביב. אין אף ילד שגר באיזור הזה. כולם גרים במרכז העיר איפה שהקניון, הקולנוע ובתי הקפה. אחרי 10 דקות הליכה בערך אני מגיעה אל הכביש. אני הולכת בשוליים. אם כל ההמולה מסביב: המכוניות, האוטובוסים האופנועים והמשאיות. אנשים צועקים, צופרים רעש חזק של צפירות. אני מגיעה לבית הספר וחולפת במהירות על פני החצר, עולה במדרגות ומגיעה לכיתה. מסביבי חבורות של ילדים , צוחקים מרכלים ומדברים על שטויות.
"את לא מבינה איזה ריב טורף הייה לי אם אמא שלי! היא אשכרה הביאה לי רק 100 שקל לקניון!" אומרת נועה בקול כועס. "מה? היא משוגעת?!" אומרת לה גל במבט מופתע. עולה על פני חיוך מהשיחה המגוחכת הזו. עד כמה אטום אפשר להיות? זה פתטי! אלו הבעיות הכי גדולות שלהן בחיים? אני כבר לא בטוחה אם זה מצחיק או עצוב. איתן מגיע ומתיישב על ידי, איתן הוא החבר הכי טוב שלי. האמת זה לא שיש לי ברירה, הוא החבר היחיד שלי. "סהר!" הוא צועק ופורע את שיערי. איתן אחד האנשים המאושרים ביותר שאני מכירה. הוא תמיד מחייך, לא משנה מה קורה. הוא מהאנשים האלה שתמיד מרוצים לא משנה עד כמה גרוע המצב.
"סהרולי מה קורה?" הוא אומר ומחייך אליי, כשאיתן מחייך נפערות שתי גומות ענקיות בלחייו, ועיניו החומות הגדולות מצטמצמות כל כך עד שכבר בקושי רואים אותן. " את לא מבינה, התחלתי לקרוא אתמול ספר שאת ממש תאהבי! של צ'ארלס דיקנס, קוראים לו 'בין שתי ערים' ובנתיים הוא ממש מרתק!" אני מחייכת אליו ומהנהנת. סבתא שלי מאוד אהבה את צ'ארלס דיקנס. היא הייתה מדברת עליו המון, והאמת שגם על הספר הזההיא הייתה מדברת. היא תמיד הייתה חוזרת על המשפט הזה ""זה היה הטוב שבזמנים, זה היה הרע שבזמנים…" המשפט אומר, שבעצם יש שני צדדים לכל מטבע. ושגם כשנראה לנו שהכל טוב ויפה, יש חסרונות ויש יתרונות. טיפה אירוני למצב שלי , כששתי בנות מדברות על כמה שההורים שלהם נוראיים שהם הביאו להן רק 100 שקל לבזבוזים, אני מנסה למצוא דרכים לפרנס את המשפחה שלי.