להיות חופשיה פרק 2

אני פותחת את הדלת בזהירות ומולי אחי הקטן יונתן כשפניו אדומות ומלאות בדמעות.
אני רצה אליו "מה קרה יפה שלי?!" אני שואלת ותופסת את ראשו הקטן בין שתי ידיי ונושקת לו על המצח. הוא מנסה לחנוק את הבכי כדיי שיוכל לדבר אבל ללא הצלחה. "יונתני זה בסדר מתוק הכל בסדר, יש לך זמן רק תנשום עמוק…" אני מנסה להרגיע אותו. הוא מנגב את הדמעות ולאט לאט נרגע. הוא מתחיל להסביר לי בקול שקט: "זה אבא… שוב פעם הוא כעס, הוא עוד הפעם כעס בלי סיבה סהר." הוא מפסיק לדבר ומסתכל אלי ישר אל תוך העניים. "בטעות הפלתי כוס זכוכית והיא התנפצה על הרצפה. הוא כל כך כעס סהר. הסברתי לו שזה לא הייה בכוונה ואפילו ביקשתי סליחה, הרי את אמרת לי שאם אני אעשה משהו לא בסדר ואבקש סליחה אז יסלחו לי זוכרת?" הוא שואל אותי ועיניו שוב מתמלאות בדמעות. "אבל הוא לא סלח סהר. הוא כעס כל כך. הוא צעק עליי וקילל. ואז שהתחלתי לדבר הוא סתר לי והעיף אותי על הרצפה." הקול שלו רועד והוא משפיל את עיניו. "סהר, הוא לא הפסיק להרביץ לי, אפילו יש לי סימן בגב."
אני תופסת אותו ומחבקת אותו חזק כל כך. עצוב לי לשמוע אותו אומר את זה, ילד קטן כל כך. בסך הכל בן 7, כל כך חסר אונים לעומתו. אני מלטפת את הראש שלו ולוחשת לו באוזן:"מתוק שלי, זה בסדר. זה עבר הכל יהיה בסדר אני מבטיחה…" למרות שאני לא בטוחה בזה בעצמי, אין לי איך להילחם בו, לא משנה מה אני אעשה הוא ינצח. יונתן מסתכל עליי ולוחש:"מבטיחה?" "מבטיחה." אני משקרת לו, אבל מה כבר אוכל להגיד, אמא תמיד נהגה לאומר שהדבר בכי חשוב הוא חלומות. ולא אוכל לנפץ חלומות לילד קטן כל כך ושברירי. הוא מראה לי את הסימן הכחול שלו בשחמות ואני מורחת לו משחה.

יש שתיקה ארוכה. שתיקה של מחשבה, כל אחד חושב את המחשבות שלו. "תגיד יונתן? איפה אבא בכלל?" אני שואלת. "אני חושב שהוא אמר משהו על זה שהוא הולך לחפש את אמא" הוא מסתכל עליי "משהו על זה שהיא הייתה אמורה לחזור כבר…" זה עומד להיות רע, מאז שאמא חלתה בדמנציה הכל השתנה. היא יכולה ללכת למקום מסויים ולחשוב שהיא במקום אחר, היא מאבדת לגמרי תחושת זמן ויש לה הזיות. היא מה שנקרא "חולת נפש".
הדלת נפתחת בסערה ואבי ואמי נכנסים פנימה. אבי צועק עלייה:"בפעם הבאה כשאני אומר לך להגיע בארבע, תגיעי בארבע! את שומעת אותי משוגעת?!" אמא שלי מהנהנת בבילבול מוחלט. ועל פניה מבט של חיה מפוחדת כשמכוונים עלייה אקדח.