להיות בבית כלא של פסיכופת פרק 2- ילדה בת 9

דני התעוררה למשמע רעש מהתא הצמוד אליה. התא של החדש. תא זו מילה רכה מידי חשבה, כלוב זה יותר מתאים. כלא. גיהינום. אני גם ככה כבר לא אירדם חשבה לעצמה והחליטה שתכיר את החדש. היא התקרבה לצד ימין של כלובה ולחשה, פסס…,אתה. מה? שאל הילד בקול רועד מעט. הקול שלו נשמע מעט נשי, הוא נשמע צעיר חשבה דני. השיער שלך חום? שאלה. כן, איך את יודעת? שאל אותה. כי רואים לחשה. לא רואים כלום! אמר בקול. תגיד השתגעת?! אתה רוצה שהאיש יחזור?! לחשה עליו דני לחישה כועסת. וולדמוט שומע הכול…
וולדמוט?.. שאל. כן לחשה. וולדמוט. למה וולדמוט? שאל. כי הוא מרושע כמו וולדמוט לחשה לו. אה!! צעק רון. ששש! לחשה עליו לחישה צעקנית. בום! נשמעת פתיחת דלת קולנית. אוי לא! אמרה דני. בום! התעוררתי. מה?… לא הספקתי לסיים את המשפט שלי ונשמע עוד פעם בום! רון לחש, אני מצטער כול כך…
טר… פנתה אלי דני. אני מצטערת טר, לחש שוב. בום! מה קורה כאן?! שאל הילד בפחד. בום! עומדים לחנוך אותנו…לחשתי. בום! אותי. אותך?…שאל החדש. אותי, עניתי בצער. בום! עוד אחד לחש רון. בום! הדלת נפתחה בטריקה קולנית. מי דיבר?! שאל בכעס מהול בשמחה לאור העובדה שהוא עמד להרביץ לנו שוב. לי. שאלתי אתכם משהוא! מי דיבר?! שאל בשנית. יכולתי להישבע שהוא נהיה אדום כמו עגבנייה ועשן יוצא לו מהאוזניים. אני. אמר החדש. קוראים לי ג'ייני אמר. לא שאלתי אותך איך קוראים לך אידיוט!
אני יודע אמר. אני דיברתי. אוקי אביר קטן וטיפש, מי באמת דיבר?! אני, טומטום! צעק עליו ג'ייני. עד כאן אמר האיש הכועס ופתח את כלובו. לא! צעק רון. לא הוא דיבר! אני… דיברתי. יופי. שני אבירים טיפשים שהולכים לחטוף ולאחד מהם יש שם של בת!
תצחק כמה שאתה רוצה! אמר ג'ייני. הוא השתחרר מאחיזתו הבלתי נתפסת של האיש במדים התקרב לדלת. הו לא אתה לא! צעק עליו האיש. אתה צודק אמר. אני לא. ואז הוריד את שערו וחשף שיער אדום, גלי ובוהק שגלש על כתפיו של ג'ייני. אתה.. אתה בת! שאג עליו האיש. כן מרליק ענתה לו ג'ייני. אני בת. היא רצה אליו ונתנה לו בעיטה שהעיפה אותו לאחור. אבל לא סתם בת, סוכנת חשאית בין לאומית. במשיכת יד אחת הורידה את כול בגדיה ומתחתם נחשפו בגדים צמודים בסגול ושחור. בינתיים מרליק התאושש ופתח את כלובי. נרתעתי לקצה הכלוב אבל הוא תפס אותי בידי שתמיד תפס והוציא אותי החוצה. מה איתה?! שאל בכעס את ג'ייני. תוריד אותה, אמרה ברוגע. מרליק אגרף את ידו והחטיף לי אגרוף הגון שעילף אותי. אתה עוד תתחרט על זה! צעקה עליו ג'ייני. פתאום שני גברים, גם הם במדים שחורים באו ולקחו את ג'ייני בשתי זרועותיה והצמידו לה מטלית לבנה לפה. ג'ייני התנגדה והתנגדה, אך לבסוף החומר הספוג במטלית עילף גם אותה. דני כבר לא יכלה לשאת את זה והתחילה לבכות בשקט. מרליק ראה זאת, זרק אותי לעבר שני הגברים ולקח גם את דני. ציוץ אני לא רוצה לשמוע ממך! צעק על רון המסכן שנשאר לבד. דני החלה לבכות חזק יותר. לא!! לא! בבקשה! זעקה תוך כדי שהיא בוכה והחלה לנשום עמוק בניגוד לרצונה, תוך כדי הבכי והזעקות.
מרליק לקח את דני ושני הגברים לקחו אותי ואת ג'ייני האמיצה. איפה אני! דרשה ג'ייני לשאול. תענה לי! אמר למרליק. היא הייתה קשורה לכיסא בידיה, רגליה וגופה. גם אני הייתי קשורה כמוה והתחלתי להתאושש. את בסדר קרטר? שאל ג'ייני. מתאוששת…עניתי לה בקושי. פתאום באמצע החדר נדלק אור. האור האיר על כיסא כמו של רופאי שיניים ועל הכיסא, קשורה אליו דני. גם דני הייתה בשלבי התאוששת, אך כול מה שיכלה לעשות היה להיאנח ולהזיז את הראש. שחרר אותה! צעקה לעברו ג'ייני. אני נשבעת שאתה תשלם על כול מה שעשית מרליק!
למה את קוראת לי מרליק? אמר בקול שחצני ומעצבן. אני לא מרליק אני…
שלא תעז לומר את זה! צעקה עליו. אני בחיים לא אהיה כמוך ואתה לא כמוני!
וככה טוב אמר.
מה?.. איפה אני?… התעוררה דני. בדיוק בזמם אמר מרליק. אני רוצה להראות לכם את המכונה החדשה שלי. קניתי אותה לפני שבוע וחצי ואני כבר…., האט מרליק את קולו, מצפה בקוצר רוח לנסותה… סיים.
שלום דני אמרה. שחרר אותי! הצילו! הצילו! צעקה. דני! צעקנו אני וג'ייני. דני! אנחנו כאן! אל תדאגי! אנחנו כאן! כן, אמר מרליק. אתן כאן… קשורות וחסרות עונים!
ג'ייני חשקה שיניים ועיניה החומות ננעצו במרליק. הוא לקח מטפחות והדביק אותם לפיותינו. ניסינו להתנגד אבל נכשלנו.
הוא חזר דני ואמר לנו מרחוק, אל תדאגו לא סיממתי אתכן. הפעם, אמר ברשעות. הוא לקח סכין מתוך מגש לבן מפלסטיק והחל לחתוך את דני. לא!! צעקתי מבעד לבד הדק, אבל כול מה שנשמע זה מלמול לא מובן. ג'ייני החלה להתפתל בכיסאה ולא נחה לשנייה. מרליק חתך את דני בכול גפייה. דני צרחה מכאב ודם זלג על גופה ועל בגדיה. לא יכולתי לראות את זה. עצמתי את עיני ודמעות ירדו מהן. עוד צעקה נשמעה, אבל הפעם היא לא הייתה של דני. אלא של… של… מרליק! ג'ייני כנראה השתחררה מכיסאה והחטיפה כהוגן למרליק. שלושה גברים באו אליה והיא העיפה את כולם על הרצפה. עוד גבר הגיע למקום. אני מורחת את כולם על הרצפה ללא יוצא מהכלל! אמרה ועשתה שתי סלטות שנגמרו ברגליים שלה על הפרצוף של הגבר. הוא נפל על הרצפה וג'ייני חייכה לעצמה. היא ניגשה אל דני ושחררה אותה, אך דני לא זזה. היה לה יותר מידי כואב מכדי לזוז. ג'ייני לקחה פדים וספגה את דמה. היא מצאה בקבוק חיטוי ושמה אותו על כול חתכיה של דני ושוב נשמעה צרחתה. אני כול כך מצטערת דני… מלמלה ג'ייני בעצב כול כך מצטערת… מרליק התרומם ותפס אותי. מה תעשי עכשיו, ג'ייני! הוא שיחרר אותי מהכיסא ואחז בי בזרועי. אתה פסיכופת! צעקה ג'ייני. את חושבת שזה היה פסיכי?! אמר כאילו היה באמת משוגע. את עוד לא ראית כלום ילדה!
בלי משחקים מרליק! שחרר את קרטר!
לעולם לא..!
אם כך, ג'ייני לחצה על כפתור בשעונה ודיברה אליו. המפקד, אני צריכה את היחידות המובחרות מיד! אנחנו מתמודדים כאן עם פסיכופת שמחזיק בבני ערובה!
מרליק שלף סכין וכיוון אותה לצווארי. אתה לא נורמלי! צעקה עליו. תודה לך ענה לה בעוקצנות.
תגידי למפקד שלך שאת לא צריכה שום יחדה או שהיא מתה במקום! איים מרליק.
ג'ייני הרימה את ידה לאט ובזהירות מבי להסיר את מבטה ממנו. היא לחצה על הכפתור ודיברה אל שעונה בשנית. המפקד, בטל. את בטוחה? שאל אותה המפקד. היה לו קול עמוק והוא נשמע מצמרר. בטוחה ענתה ג'ייני. היא לחצה על כפתור הסיום ומרליק חייך. אור שני נדלק בחלק אחר של החדר. מתחת לאור נגלו כמה דלאי מים. הוא קשר את הידיים שלי ושל ג'ייני. הסתכלתי לאחור וראיתי את דני שוכבת ללא תזוזה. מיואשת מהחיים, נואשת. עד שהייתה לנו תקווה הכול נזרק לזבל כמו כלום!
מרליק לקח אותי ואת ג'ייני לעבר הדלאים. הוא תפס בשיערנו והושיב אותנו על בירכנו. לפתע פניי נהיו רטובות והאוויר שלי נגמר. ניסיתי להרים את ראשי אבל לא יכולתי. אחיזתו אל מרליק הייתה חזקה מידי ודחף את ראשי עמוק יותר ויותר. שנייה לפני שאיבדתי את הכרתי לגמרי הוא משך בשיערי ויכולתי לנשום שוב, מחוץ לדלי. לא עברה יותר משנייה ושוב הייתי בתוך הדלי. זה היה סיוט, ממש עינוי. כשהייתי בתוך המים, בשקט שלי חשבתי על הגיל שלי. ג'ייני לא נראתה יותר רצינית מאתנו והיא נראתה כבת 14. ראשי הוצא מהמים והוחזר לשם לאחר שנייה תוך כדי צחוקו המרושע של מרליק. זה פשוט בלתי נתפס שילדה בת 9 מגיעה לרמת חשאיות וסבל של סוכנת בת 14! ילדה בת 9…. שלוש שנים.
פתאום נשמע ניפוץ חלונות. יחידת קומנדו הגיעה למקום ועצרה את מרליק. ג'ייני הוציאה את ראשה מהדלי מתנשפת, מנסה להחזיר לריאותיה מעט אוויר. אחד הבחורים השכיב אותה וחיבר אותה למכונה שתעזור לה לנשום. לא הוצאתי את הראש שלי מהמים. לא התחשק לי. לא היה לי כוח. אבל בכול זאת מישהו הרים אותו. עד אז כבר הייתי מעולפת והדבר האחרון שראיתי היה מכונת הנשמה שהושמה על פניי, כפי שהייתה לג'ייני.