להיות אני או הוא?-חלק נוסף

יושבת בשקט. לבד. בלי איש מהסביבה. שקט שורר בחוץ.
שקט כל כך מכאיב. שקט רם, חזק.
שיערי מתנופף ברוח. לפי הקצב, חושף את עורפי אל הקור שבחוץ.
בבת אחת הרוח נפסקת ושערי חובט בי בחוזקה.
הכאב כל כך חד. כל כך ברור. כל כך מורגש. כל כך רגיל. כל כך אמיתי. כאב פיזי רם.
בנוסף על הכאב החד, הפחד מפלס לו פתח אל ליבי.
מה יותר כואב? אני תוהה, כאב פיזי או נפשי? מורגש לבל נמצא שם, עמוק, בפנים?
נפשי. אני מחליטה. ללא צל של ספק. מי כמוני יודעת!
כמה הייתי רוצה שיהיה איתי מישהו. מישהו לחלוק איתו משהו, להביט בו, לחוש אותו,
רק לשמוע אותו. מדבר איתי. מחבב אותי.
הרוח חוזרת, קוטעת את המחשבות. אני פוזלת את הכלבה שלי. לאסי.
אני מלטפת אותה והיא בתגובה מלקקת אותי ומזכה אותי במבט אסיר תודה.
הדמעות עולות. היחידה שאני באמת אוהבת. היחידה שבאמת אוהבת אותי.
אני פורצת בבכי, היא מלקקת לי את הדמעות וגורמת לי לחיוך קטן. היא מקשקשת בזנבה.
אני משעינה את ראשה על ברכי ונותנת לה לשקוע בתנומה חמימה על ברכיי.
אני מלטפת אותה ברוך, בעדינות, באהבה ובחיבה.
אני משתדלת להסתיר את הדמעות כדי לא להעיר אותה.
שערי מתנופף שוב ברוח, והרוח מוחקת לי את הדמעות. מייבשת אותן.
הזיכרון מהכיתה כל כך ברור וחד. כל כך כואב וצורם. כל כך מכאיב ומפחיד.
מה נותן לבני אדם את ההרגשה שלצחוק על האחר זה מחזק אותם? מגדיל אותם?
אני לא מצליחה לעצור את הדמעות והן נוטפות מפניי.
כמה זמן אוכל להחזיק כך? אני מתייפחת, מה יקרה איתי? מה יהיה איתי?
אני חוזרת ללטף את לאסי. הדבר הזה, הכלבה הזאת, היא משהו מדהים.
היא ההוכחה שאני יכולה לאהוב מישהו, ושמישהו יכול לאהוב אותי…