להיות או לא להיות:ערן- פרק 6(story)

דפדפתי עמוד קדימה בספר מתמטיקה. לעזאזל! אני שונא את המקצוע הזה! במה בדיוק זה יעזור לי?
בחוסר רצון התחלתי לפתור את התרגיל ונתקעתי באמצע. לא היה לי כוח לחשוב אז עזבתי את זה וקמתי מהשולחן שבחדרי.
הוצאתי את האייפוד מהמגירה יחד עם אוזניות ונשכבתי על המיטה, דוחף את האוזניות לאוזניי ושם מוזיקה בווליום הכי גבוה שיש,
רק להעיף את המתמטיקה מהראש. אחרי כמה דקות החלשתי מעט את המוזיקה והתחלתי לחשוב לעצמי..
עמית, הא? היא נראית ממש נחמדה. בעיקר יפה. נראה ששכנעתי אותה כשאמרתי לה שטל הוא מטומטם. בדיוק שהתחלתי לחייך
קצת על התוכנית שהצליחה הטלפון שלי צלצל. השם "טל" הופיע על הצג.
"היי" אמרתי מיד והוצאתי את האוזניות. מעלים כל זכר מהראש שלי לשמחה על הכישלון של טל.
"אתה לא תאמין מה קרה," אמר, קולו מעט עצבני.
"מה קרה?" העמדתי פני דואג.
"עמית קבעה להיפגש איתי ואחר כך מתקשרת אליי, אומרת לי שאני לא מספיק טוב בשבילה ואחר כך מנתקת לי בפרצוף!"
השמעתי קול מזויף של "אאו'ץ.."
"ואוו. זה כואב. מה עשית?" אמרתי והתחלתי לשחק עם הכדורגל שנח ליד השידה.
"מה אני אמור לעשות?! באמת חשבתי שהיא נחמדה. מה פתאום היא חושבת את עצמה שהיא אומרת לי דבר כזה?"
"תתעלם ממנה. גם אני חושב ככה. מהרגע הראשון שראיתי אותה לא חיבבתי אותה. סתם רציתי להיות מנומס."
"טוב. אם אתה אומר.. ותגיד, כשהיינו בבית חולים, למה התכוונת שאמרת ש"עמית שלי"? מה זה היה?"
עיניי נפערו וקצת החוורתי, אבל מיד נרגעתי.
"מה?" אמרתי מבולבל. "בחיים לא אמרתי את זה. יש לי הרגשה שהיית נסער בגלל רונה.. איך היא, אגב?"
"היא יותר טוב.."
"זה טוב. אלו חדשות טובות."
"נכון. טוב שמע אני צריך ללכת, ביי אחי."
"ביי."
ניתקתי ונשכבתי על המיטה בנינוחות. טל מבולבל.. ואני אפילו לא מעורב בזה. טוב.. לא בהכול.
הממ.. חשבתי. השיעמום עצבן אותי. לקחתי את הפלאפון והתקשרתי לעמית.
"היי," אמרתי בקול חביב. קולה של עמית נשמע מהעבר השני: "אה! היי ערן"
"מה את עושה?" אמרתי בקול משועשע והקפצתי את הכדור בידי.
"שיעורי בית. גם אתה?"
"פחח.." אמרתי בבוז. "ברור. אני ושיעורי בית."
היא צחקה קצת. כנראה מנימוס. לא נורא, עוד מעט זה לא יהיה ככה.
"בא לך שניפגש?" שאלתי.
"בטח. איפה?"
"בפארק?"
"אוקיי. בשש."
"סבבה. ביי."
קמתי מהמיטה והתמתחתי, לבשתי חולצה שחורה שאהבתי במיוחד (כי היו עליה כתוביות שזוהרות בחושך עם הדפס של גולגולת.. חולצה הכי אדירה),
ועשיתי את דרכי החוצה מהחדר. בדיוק שעמדתי לפתוח את דלת הבית ולצאת החוצה שמעתי את אבא שלי.
"ערן! לאן אתה יוצא?" שאל בצעקה, לא מזיז את הראש מהטלוויזיה. גלגלתי את העיניים.
"סתם. לפגוש חבר," זרקתי.
"אל תחזור מאוחר, שמעת?" המשיך לצעוק.
התעצבנתי. "בסדר," אמרתי. רק שיעזוב אותי.
"אה, ואם אתה כבר על הרגליים, תביא לי בירה-" לא הספקתי לשמוע את המשך המשפט, כי יצאתי מהבית בטריקת דלת.
אני שונא לדבר איתו. אני שונא לעשות איתו משהו. אני שונא לתקשר איתו. אני שונא אותו.
מאז שאמא שלי מתה כל מה שמעניין אותו זה פוטבול ובירה. העבודה שלו כל כך עלובה שאני צריך לעבוד בערבים כדי להרוויח כסף לחשמל ואוכל.
במקום להיות אבא חזק ולהמשיך את חיי המשפחה הוא סתם התכווץ בתוך עצמו ומתפנק. חושב שהוא כל כך מסכן ומרחם על עצמו.
כאילו שאני עובר יום מבלי לחשוב על אמא. עזבתי את המחשבות ושיפרתי לעצמי את המצב רוח כשהזכרתי לעצמי שאני צריך לפגוש את עמית.
כשהגעתי לפארק הייתה השעה שש ועשרה. עמית ישבה על הספסל שמול גן המשחקים, ויכולתי לראות את גבה.
היא התעסקה בטלפון עד שאני באתי וקפצתי לידה מאחורה.
"הבהלת אותי!" אמרה וחייכה.
"מצטער," אמרתי בחיוך מתנצל.
"אני מחכה לך פה עשר דקות. איפה היית?"
"מצטער, מאמי, הבית שלי במרחק עשרים דקות מפה, ואבא שלי עיכב אותי."
"אה. אני מבינה. סליחה," אמרה והחלה להביט בילדים הקטנים שמשחקים במגרש.
"אז מה קורה איתך? הכל טוב?" אמרתי ונשענתי בנוחיות על המשענת, רגלי אחת על השנייה בפיסוק.
הידיים שלי היו פרוסות לרוחב המשענת, מאחורי גבה של עמית. ידעתי שהיא מרגישה בזה.
"היי אממ.. ערן?" שאלה.
"הממ?"
"אתה שיקרת לי?" שאלה, והביטה בי במבט נוקב. הרמתי את גבותיי בהפתעה.
"מה? לא. נשמה אני בחיים לא אשקר לך," אמרתי, קולי רך ומפייס.
"תפסיק שנייה," אמרה והניפה מעט את ידיה כאילו אומרת לי:תתרחק ממני לרגע. "קרן אמרה לי שטל אמר לה שכל מה שאמרת לי, זה לא נכון."
"רגע מה?" גיחכתי באי נוחות. "לא שיקרתי לך. הצגתי בפנייך עובדות."
"תחסוך ממני," אמרה והפסיקה להביט בי.
"עמיתי, תסתכלי עליי שנייה," אמרתי. והיא פזלה הצידה לכיווני והרימה גבה.
"אני בחיים לא אשקר לך. אני לא רוצה לפגוע בך. למען האמת.. אני די.. מחבב אותך."
עמית הביטה בי בהפתעה.

~~~~~~

הכותבת של הפרק הזה היא:story