להבות- הקדמה

ישבתי שם, במשרד שלה, עדה לכל מה שקרה, לכל מה שהולך לקרות, להתפרקות שלי.
היא הקלידה במהירות באצבעות הדקיקות שלה וכשסיימה ענייה רפרפו מעט והיא הביטה בי במבט לא ממוקד, "איך אמרת שקוראים לך?"
בלעתי רוק והבטתי מטה, על הלק המתקלף השחור שלי. כמה קלאסי המראה הזה, הייתי נוהגת לחשוב.
היא כחכחה בגרונה, "אני באמת צריכה לדעת אותו כדי שאוכל להפנות אותך למקום המתאים".
"אבל חשבתי שכבר הפנו אותי למקום המתאים…" אמרתי בלחש ומיקדתי את מבטי בפנייה הצעירות ובשערה הבלונדיני האסוף לתסרוקת עגבנייה מושלמת.
היא כיווצה את שפתייה באי סבלנות ואמרה, "לא אוכל לטפל בך עוד, זו הפגישה העשירית שלנו ואת עוד לא נפתחת אליי ולו פעם אחת ואפילו לא אמרת לי את שמך".
הבטתי מטה, "זו אינה אשמתך".
היא ציחקקה ונשענה אחורה בכיסאה, "את יודעת, אם לא היה לי אכפת ממך הייתי אומרת לך להישאר כאן, לשתוק שעתיים וחצי ולתת להורים שלך לשלם את ההון הזה עבור כלום, את עבודה קלילה בשבילי, ובסופו של דבר אני יכולה להגיד להורים שלך שאת פשוט צריכה פסיכיאטר ולהבחין באיזו מחלת נפש שאולי יש חשדות שיש לך".
היא המשיכה לנעוץ בי את עיניה, אבל לא יכולתי לענות לה, בקושי יכולתי לדבר.
"אבל כן אכפת לי" היא קמה מכיסאה ונעה לעברי באיטיות הניחה את כפות ידייה הקרות על ברכיי וניסתה להביט מלמטה אל עיניי, אבל נרתעתי במהירות.
היא הנידה בראשה, "את צריכה עזרה ממישהו אחר".
"אני לא צריכה עזרה" לפחות לא ממנה, ולא ממישהו שהיא יכולה להפנות אותי אליו.
היא נשמה נשימה עמוקה וחזרה לשבת על כיסאה, "את משוחררת".
נעתי לעבר הדלת וסגרתי אותה בזהירות, השעה הייתה חמש ארבעים, אמא מחכה לי בחוץ.
ראיתי את המכונית האדומה שלה במרגש החנייה, בצעדים כבדים נעתי לעבר המכונית אך נעצרתי מיד כשראיתי שמי שיושב שם זו ממש לא אמי.