לגעת במחשבה – פרק 3 –

פרק 3

"…ברור שאני יבוא, מה אני פראיירית?" אמרתי למאי בטלפון,
"אוקיי, אז ניפגש שם, ביי" היא אמרה,
"ביי" אמרתי גם אני.
מתוך החבורה המוזרה שנקלעתי אליה, מאי הכי נחמדה. (וגם היא כמוני אוהבת שחור, אבל זה לא קשור…)
עבר רק שבוע מאז הגעתי לתיכון החדש שלי וכבר רחשתי ארבע חברות ושני חברים, פחות או יותר…
בקי, לוטם, שירן ומאי שאותן פגשתי באותו יום ראשון מוזר כשהתיישבתי בשולחן שלהן,
איתן שמאז אותה 'שיחה' שבה חייך אליי נשאר לידי כל הזמן,
ובן, שלולא הוא, היום הראשון שלי לא היה כל כך מוזר…

ביום הראשון שלי התיישבתי ליד בן, שמסתבר שקוראים לו… בן! הוא הזיז את הספר שלו לאמצע כדי שגם אני אראה והראה לי איפה אנחנו. למדתי כבר את החומר הזה, לפני המון שנים אז החלטתי להתמקד במשימה שלי. עצמתי את העיניים כדי לבדוק אם היא בכיתה ו…
"אאוץ'!" צעקתי.
"מה קרה?" שאל בן, בשלב הזה כל הכיתה הסתכלה עליי, כולל המורה.
הרגשתי כל כך הרבה אנרגיה. כל כך הרבה, שיכלה להחזיק את כדור הארץ במשך שנים! מרוב האנרגיה התחשמלתי והרגשתי זרם בכל הגוף.
"אני- אני בסדר" התנשפתי קצת והורדתי את הראש.
"אם כך בואו נמשיך בשיעור" המורה הסבה את תשומת ליבם של התלמידים.
כעבור כמה שניות הגיע אליי פתק:
'מה קרה?
מה כואב לך?'
הפתק הגיע מבן.
'כלום, אני בסדר' החזרתי לו.
'אני לא מאמין לך, תסתכלי לי בעיניים' הוא החזיר
לא יכולתי להסתכל לו בעיניים, אבל לא הייתה לי ברירה.
הישרתי אליו מבט "עכשיו אתה מרוצה?" לחשתי.
הוא הנהן וחזר לספר הלימוד.
ואני ניסיתי לסדר את מה שקרה כאן. בלי ששמתי לב נכנסתי לראש של בן, ומשם הגיעה כל האנרגיה, מבן! איך זה הגיוני?! הרי הוא בן אדם רגיל, לא כמוני, או שלא? בכל אופן רשמתי לעצמי שני דברים, לספר על כך לתמר ולהתרחק מבן. בדבר השני לא כל כך הצלחתי.

"נו אז איפה למדת לפני כן?" בן ליווה אותי הביתה.
"אמממ… בפנימיה.." התחמקתי
"אבל איזו פנימיה?" המשיך לחקור
"שמת לב שמזג האוויר יפה היום?" הבטתי לשמיים.
הוא נאנח "את יודעת, את לא נראית טיפוס של יום יפה…"
"אז איזה טיפוס אני? נסה אותי" נעצרתי ונעמדתי מולו
"את טיפוס של… של גשם, קור חושך, שחור…"
"יוואו ממש גילית לי את אמריקה" גלגלתי עיניים והמשכתי ללכת.
"וגם, את מסתירה משהו. סוד. סוד גדול שמעיק עליי"
כן גם עכשיו גילית לי את אמריקה, חשבתי.
"איזה מן סוד?" שאלתי במבט תמים
"אם הייתי יודע זה לא היה סוד נכון?"
אוף, אני שונאת שאנשים אומרים את זה!
"טוב אני אמשיך מכאן לבד" נעצרתי פעם שנייה.
"למה, גם הכתובת העכשווית שלך היא סוד?" הוא גיחך
"כן" חייכתי חיוך מתוק והתחלתי לרוץ.
הגעתי הביתה וכמעט הפלתי את תמר.
"וואו וואו וואו! מה כל המהירות הזאת?" היא חייכה "את מסמיקה?"
"לא אני לא!" התעצבנתי
"הוא חמוד?" המשיכה להציק קוראת את מחשבותיי
"לא! אוף!" נכנסתי לחדרי וטרקתי את הדלת.
לאחר כמה שניות פתחתי אותה שוב.
"אבל האנרגיות שלו יכולות להחזיק את כדור הארץ כמה שנים טובות" מיהרתי לסגור את הדלת, אבל לא מיהרתי מספיק. תמר כבר הייתה בתוך החדר שלי.
"ואת נכנסת לו לראש?!" היא שאלה כלא מאמינה.
"זאת הייתה תאונה!" התגוננתי.
"תאונה שהייתה יכולה להרוג אותך!" היא זעמה.
"בסדר, זה לא יקרה עוד הפעם, אני אשמור ממנו מרחק." הבטחתי.