לב שבור ממתכת -1 (ניסיון )

וויל זה השם שלי .
אני לא זוכר מי נתן לי אותו או מי אני בכלל אני רק יודע שזה השם שני ושאני בן 17 כל דבר אחר בקשר לעבר שלי כאילו נמחק .
היום אני בוחר .אני לא יודע ממה אבל אני בטוח שכשהם יתפסו אותי זה יהיה כואב .
כאב …
אני לא זוכר מתי הרגשתי את הרגש הזה בעבר או כל רגש אחר .
אני יודע שיש רגשות אחרים אפילו שהם לא קיימים בי .
אני רואה אנשים מסביב .יש להם חיוכים על הפנים ,זה אומר שהם שמחים .כשהפנים שלהם ניהיה אדומים ,זה אומר שהם נבוכים .
אני לא זוכר שאי פעם הפנים שלי היו אדומים או שהרגשתי שאני מחייך באמת .רציתי להרגיש ככה אבל … זה פשוט לא הצליח ,אני כאילו התעלפתי .
זה כל כך מוזר .
פעם אני זוכר ששמעתי ילדים מדברים .הם שרטו לעצמם את הידיים עם מספריים .
אני לא יודע למה אבל ניסיתי .לא הרגשתי שום דבר אפילו לא כאב .
אני וויל ואני בן 17 וזה כל מה שאני זוכר .

"וויל האוטובוס כבר למטה ”קראה סופי מחדרה .
סופי אמורה להיות אמא שלי אבל היא לא .אני לא יודע מי הביא אותי אליה והיא לא מוכנה לספר לי .
"אני כבר יורד " אמרתי וירדתי במדרגות במהירות .
נכנסת לאוטובוס הצהוב של בית הספר והתיישבתי שתי מקומות אחרי מושב מהנהג ליד החלון .
"וויל כבר חשבתי לקרוא למשטרה .חשבתי שתאחר " זה היה חברי הוותיק אולי .הוא צחק ואני הצטרפתי .
לא באמת ידעתי למה אבל ביום שבו התעוררתי בביתה של סופי היא אמרה לי להשתלב לעשות מה שאני רואה שבני נוער אחרים עושים אז זה מה שעשיתי .
"זה פשוט … קמתי מאוחר " אמרתי לבסוף .
זה כמובן היה שקר אני לא ישן בלילות ככה שאין סיכון שאני יקום מאוחר .אבל זו הייתה עד אחת מההוראות של סופי .
"ברור .” אמר אולי והתיישב לידי .שאר הנסיעה באוטובוס הצהוב נמשכה בשקט.
אני לא יודע על מה חבשתי אני חושב שכמו שהיה שקט בזמן הנסיעה ככה היה גם שקט בראש לי .
כשהגענו לבית הספר כולם ירדו מהאוטובוס ומהרו להכנס לכיתות משום שהפעמון צלצל את הצלצול האחרון לפני השיעור הראשון מיהרתי עם זרם התלמידים על כיתת הרובוטיקה .
כשנכנסתי להכיתה התיישבתי בסופה ליד החלון שם הרגשתי הכי בנוח והבטתי בשמיים הכחולים .