לב מבולבל פרק 12

פרק 12.
ההייתי בהלם.
"מה זאת אומרת אוהב אותי?" שאלתי אותו במבט מתעניין,
"לא יודע, אני קצת מבובל, לא יודע" הוא ענה מבולבל,
"את האמת גם אני מרגישה ככה" אמרתי לו,
"באמת?" הוא שאל אותי במבט מופתע,
"כן, אנחנו פשוט צריכים זמן לבד, כדי להתקרב לעצמנו ולהבין את הרגשות" עניתי לו,
"טוב איך שאת רוצה" דימה אמר לי,
"אל תיפגע, אבל אני רוצה קצת זמן לבד, וגם אני משערת שגם אתה צריך, כי גם הלב שלך מבולבל" אמרתי לו,
"לא אני לא נפגע, אני לגמרי מבין" הוא אמר,
"בוא טוני, הולכים" אמרתי ולקחתי את טוני.
עליתי לבית, כאשר הגעתי עדן בדיוק יצאה עם תיק בית-ספר.
"את הולכת לבית-ספר?" שאלתי אותה בקול מופתע,
"אני הולכת רק לשעתיים" עדן ענתה לי, וליטפה את ראשו של טוני והלכה.
לבינתיים אני ראיתי טלוויזיה, וטוני יש לידי. לפתע היו דפיקות בדלת, ניגשתי לדלת פתחתי אותה וראיתי את זאין, מאיפה הוא יודע איפה אני גרה?, ההייתי מופתעת.
"אפשר להיכנס?" זאין שאל אותי,
"כן בטח, מאיפה אתה יודע איפה אני גרה" עניתי לו מופתעת.
ההייתי כל כך מופתעת, לא ידעתי מה הוא עושה פה.

"את אוהבת אותי?" זאין שאל אותי,
"זאין רק התחלנו להיות זוג, אני עדיין לא יודעת" עניתי לו,
"יש מישהו אחר בלב שלך?" זאין שאל אותי ושמעתי בקול שלו טיפה כעס,
"לא" עניתי לו,
"למה את משקרת?" זאין שאל אותי בקול כועס,
"זאין אני לא כל כך מכירה אותך, אז אני לא יכולה לדעת עם אני אוהבת אותך" עניתי לו,
"צודקת, אבל על השאלה שאני הולך לשאול אותך תעני לי את האמת ורק את האמת" זאין אמר בקול מפחיד: "התנשקת עם דימה?" הוא שאל אותי במבט כועס,
"כן התנשקתי איתו, אבל אני כרגע מבולבלת מאוד, אני צריכה את הזמן שלי לבד, אל תכעס" עניתי לו בפחד.
הרגשתי מאויימת לא יודעת למה, פחדתי שאולי הוא יעשה לי משהו או לדימה, או למישהו אחר שקרוב אליי.
"זה התירוץ שלך, את לא אוהבת אותי, עלאק לבד, כוס-אמק תגידי לי עם את רוצה את דימה או לא" הוא צעק בכעס, והעיף את הקערה שההייתה על השולחן עם הפירות והיא נשברה. טוני נבח על זאין.
"אל תכעס, אני לא משקרת אני באמת צריכה זמן לבד, אני מאוד מבולבלת ואני רוצה שתבין אותי" אמרתי לו במבט מפוחד,
"את כל החיים שלך חיית בשקר" זאין אמר לי בכעס,
"לא נכון, אני תמיד ההייתי אמיתי, אפילו עכשיו אני אמיתית כי אני אומרת לך את האמת אני באמת מבולבלת, אני לא משקרת" אמרתי לו,
"את רוצה לראות אמת, בואי אני יראה לך את האמת" זאין אמר בכעס והחזיק לי ביד , ומשך אותי חזק למחסן.
כשנכסנו למחסן, הוא היה חשוך, לקח לי מספר שניות להדליק את האור, הוא היה מלא באבק והשתעלתי הרבה. זאין פתח את המגירה השלישית וחיטט בה.
"הנה זה, בואי תראי" הוא אמר בכעס ונתן לי את הדף שהוא מצא במגירה.
קראתי ברפרוף את :" נטלי, בת שנה וחצי. עיניים ירוקות…. נמסרת למשפחה מאמצת…..", , בהתחלה לא כל כך הבנתי, ראיתי חתימה של ההורים שלי, ועוד חתימה שאני לא מזהה אותה.
"מה זה?" שאלתי את זאין במבט מודאג,
"עוד לא הבנת, את מאומצת" זאין אמר לי וחייך