לב הצפון | פרק 1

זה היה נראה כמו עוד סתם יום קיצי ומשעמם, סתם יום שבו תמיד כל התוכניות מתבטלות ובסוף את מוצאת את עצמך יושבת בבית בחוסר מעש מוחלט!
נוי ישבה בחדרה ובהתה באוויר, לראות טלויזיה? כבר לא היה לה עצבים, למחשב גם כן לא בא לה להתקרב.. זה כל מה שהיא עשתה מתחילת החופש. ועכשיו? משתעממים..
פתאום עלה לה בראש רעיון נפלא..הגיטרה!
זה מה שהיא עושה תמיד כשאין לה מה לעשות, או כשהיא עצובה, או שמחה..פורקת את כל הרגשות בעזרת הצלילים שמציפים את המחשבות שלה, ותמיד מובילים אותה להחלטות הנכונות.
היא פתחה את נרתיק הגיטרה והוציאה אותה..ומה היא תנגן? כרגיל היא מעדיפה לנגן שירים שלה מאשר שירים של אחרים, אליהם היא ת-מ-י-ד מרגישה יותר מחוברת.
הנגינה התחילה בשקט, והציפה את כל החדר ואת כל ישותה של נוי..המחשבות ביחד עם הנגינה התחילו לצוף, והיא התחילה לחשוב על כל השנה שעברה עליה.
זאת לא הייתה שנה קלה, הבגרויות, המבחנים, ובעיקר-יוסי! היה לה כל כך קשה לעשות את זה, היה לה כל כך קשה להפרד ממנו, אך היא ידעה שאם היא תמשיך להיות איתו זה יהרוס אותה ואותו, יוסי פשוט לא מסוגל להפסיק להסתובב עם החבר`ה המפחידים שלו, והיא לא תסבול את זה! כל מה שקרה בשנה האחרונה היה יותר מדי מפחיד, טוב שהכל מאחוריה..
הנגינה המשיכה וסחפה אותה למחוזות אחרים, מחוזות שבהם נמצאים היא והגיטרה לבדם!
צלצול הטלפון קטע אותה.
מי זה יכול להיות דווקא באמצע נגינה כל כך מוצלחת?
נוי הרימה את הטלפון "הלו" אמרה לתוך הפומית..
"לא שכחתי כלום! את תשלמי על הכל…" לחישה צורמת ומוכרת נשמעה באוזנה, ורעד חלף בה..היא הרגישה איך הכל מסתובב סביבה וכל כוחותיה עוזבים אותה.
זה אולי היה נראה לה כמו יום קיצי ומשעמם, אך זה כלל לא היה כך, זה היום ששינה את חייה, פעם נוספת..
נוי ישבה בחדרה דקות ארוכות כאשר הטלפון מוחזק ליד אוזנה ופיה פעור, האם היא חולמת? היא צבטה את עצמה ליתר ביטחון, ולמירב יגונה היא ערה.
הכל חזר אליה באחת! כל הסיוטים, הדמעות, המרדפים, ההטרדות, החיוך של יוסי כשהיא ביקשה הסברים, ופיו לא נפתח כדי לתת כאלה, אלא רק חייך חיוך, וסתם את העניין.
הקול המצמרר החזיר אותה בבת אחת לשנה האחרונה שחשבה שבחיים לא תחזור לאותה סיטואציה.
בבת אחת היא חזרה לאותה דרמה של החיים שלה שהתחילה בשנה שעברה, ומתמשכת בשיחת טלפון אחת קטנה.

—————————————————————————
"אבל למה? למה אתם לא מקשיבים לי?" היא בכתה, כל הזמן מוניק צועקת ובוכה, אבל כלום לא עוזר, ההורים שלה לא מוכנים להשאר בארץ הזאת יותר.
ולאן הם רוצים ללכת? לא פחות ולא יותר.. לישראל!
הארץ המפחידה שכל שנייה מישהו מתפוצץ להם באוטובוס. מה הם לא מפחדים עליה? ואם יחטפו אותה? ואם יהיה מלחמה?

"מוניק. זה לא נתון לשיקול ילדה בת 17 , אם זה היה כך היינו מתייעצים איתך" אמרה אביה "אנחנו עשינו החלטה שאנחנו לא נשארים יותר בצרפת מסיבות ומניעים שאנחנו לא צריכים לפרט לילדה בת 17 שדואגת רק לפרטיות שלה"

זה פגע בה שלא אכפת להם ממנה. איך היא תעבור עכשיו לארץ חדשה ומנוכרת. אז מה אם היא יהודיה? היא בחיים לא חיה כאחת כזאת..בקושי עברית היא יודעת לדבר ..ועכשיו לעבור לארץ ישראל?
ואיך היא תעזוב את כל החברות שיש לה פה..כולם כל כך אוהבים אותה..ומה אם ז`אן?
דמעות עמדו לה בעיינים.

היא רצה במעלה המדרגות לחדרה שהיה בקומה השנייה, נכנסה בפנים טרקה את הדלת ונשכבה על המיטה ובכתה כמו שבחיים שלה לא בכתה.
עד שהכל הסתדר היא צריכה עכשיו לעזוב. עד שהיא וז`אן סוף סוף ביחד היא הולכת ובחיים לא תראה אותו שוב?
כמובן שעל ז`אן היא לא סיפרה להורים שלה, אם הם ישמעו שיש לה מישהו, ועוד לא יהודי הם ירצחו אותה בדם קר, זה מה שבטוח.
אבל כל החברות שלה ידעו כמה זמן היא אהבה אותו, והסתירה זאת. ועד שסוף סוף הוא אמר לה שהוא אוהב אותה, והם התחילו לצאת..ההורים שלה רוצים לעבור לישראל…ולא מסבירים לה גם למה..
איך היא תגיד לו שהיא הולכת..ולתמיד? איך היא תתמודד בלעדיו?

הפלאפון שלה צלצל.. זה היה ז`אן! היא לא יכולה לענות לו..מה היא תגיד לו עכשיו?

————————————————————————————

"יש לך בעיות התנהגות שעוברות כל גבול" אמרה אילנה לביתה היחידה, שרית!
"אמא, אני לא מבינה מה המורה הזאת רוצה ממני.." שרית כרגיל אדישה, הצליחה לעצבן את אמא שלה כל פעם מחדש.

"את יצאת בדיוק על אבא שלך" צעקה אילנה

"אז אולי תשלחי אותי אליו לברזיל? נראה לי שהוא נהנה שם יותר ממה שאנחנו נהנים בארץ המסכנה הזאת.." אמרה שרית שנגעה בנקודה רגישה של אמה

מאז שהם התגרשו עבר אבא שלה לברזיל והיא נשארה עם אמא שלה, וכל חודשיים שלוש הוא שולח לך מכתב עם תמונות מברזיל, ולפעמים אפילו הפתעה קטנה. היא כל כך השתוקקה להיות שם. היא הייתה מוכנה לעשות הכל בשביל לעזוב..אבל אמא שלה זכתה במשפט עליה, ובלית ברירה היא נאלצה להשאר כאן!
אבל לא לעוד הרבה זמן..היא בת 17..יש לה שנה אחת, והיא יכולה לעוף לאן שבא לה, ולא לראות את הפרצוף המעצבן של אמא שלה.

"שרית! אני הגעתי להחלטה, ואת תשמעי אותה בבוקר, אני צריכה לדבר עם אבא שלך על זה." אמרה אילנה בנחרצות!

שרית הלכה לחדרה מחויכת , אולי היא תשלח אותה לברזיל טרם הזמן המיוחל?

בבוקר קמה שרית במהירות לשם שינוי, הרי אמא שלה צריכה להגיד לה שהיא נוסעת לברזיל. היא הלכה למטבח, ומצאה את אמא של עם עיניים אדומות ועייפות, זה לא עניין אותה!! הנה היא נוסעת לברזיל..

"אז מתי הטיסה?" שאלה את אמא שלה

"איזה טיסה?" אילנה לא הבינה על מה הבת שלה מדברת.

"על מה דיברת אתמול עם אבא?" שאלה שרית קצת בחשד..

"על שנה הבאה..המנהלת לא מוכנה להכניס אותך לבית ספר שלה, אז הגענו להחלטה ש.." אילנה לקחה נשימה ארוכה, ושרית הרגישה שליבה מתפקע מקירבו הנה הם שולחים אותה לברזיל.

"שאת נכנסת לפנימייה פרטית בצפון" אמרה סוף סוף את המעיק עליה מתחילת החופש!

"מההההההההההההההההה?" הצטעקה שרית לא לכזאת תשובה ציפתה..איפה ברזיל?

"לא!! אני לא רוצה, אני לא הולכת לשום מקום!! לא רוצה ללמוד יותר זה שנה אחרונה ואני לא מחויבת ללמוד!!" צעקה בעצבים!

"אני ואבא שלך החלטנו! אין מה להתווכח" חתמה אילנה את הנושא ויצאה מביתם הקטן, שמכיל 2 חדרים סלון, ומטבח.

שרית נשארה המומה, פנימייה פרטית בצפון? שיחלמו! אני לא נשארת פה עוד דקה..

היא עלתה לחדרה לקחה תיק קטן הכניסה לתוכו כמה בגדים במהירות, וכסף שהספיקה לאסוף כשעבדה עוד בחופש, לפני שהעיפו אותה כי זרקה על לקוח עט מהעצבים.

היא בדקה מהחלון וראתה שאמא שלה כבר נסעה, היא יצאה במהירות מהבית והתחילה ללכת..לאן? היא עוד לא ידעה..