לבד-הקדמה

"קדימה דון, אין לנו את כל היום" צעק אבא.
הבטתי עליו מלמעלה, "אני לא עוזבת!" צעקתי.
"דון מתוקה צאי מהחדר! אנחנו חייבים לעזוב מהר" אמי צעקה בחוסר אונים.
"לא" שלבתי את ידי בחוזקה ועצמתי את עיניי, "אני לא עוזבת!"
"תוציאי אותה מריה! המשטרה תתפוס אותנו אם לא תוציאי את המזיקה הקטנה" צעק אבא, יכולתי לשמוע אותו מהחלון.
"אני לא הולכת!" צרחתי בהיסטריה.
הצעקות מבחוץ השתתקו. נשמתי כמה נשימות עמוקות לפני שרכנתי מעל אדן החלון להציץ מה הם עושים שם.
ראיתי את אבא מנגב זיעה ממצחו עם המטפחת הקטנה הלבנה שהייתה תחובה באופן תמידי בכיסו אבל עקבותיה של אמי נעלמו.
שמעתי דפיקות קלות בדלתי, "מותק? אני יכולה להיכנס?"
"לא!" צרחתי.
שילבתי את ידי בכוח ועצמתי את עיני.
"מותק , בבקשה הירגעי"
"אני לא רוצה לעזוב" בכיתי בהיסטריה.
ענני סערה שחורים החלו להתאסף באיטיות בחוץ, זה שוב מתחיל.
"מותק שלי, תרגעי בבקשה" שמעתי את אמא מעבר לדלת.
"מריה מה קורה שם?" אבא שלי צרח מבחוץ.
התאפקתי ושיספתי את עורי עם ציפורני, התאפקתי ככל האפשר.
הסופה החלה, "עזבו אותי!"
אחרי כמה דקות של שתיקה התחלתי להירגע, אני צריכה לספור עד עשר. זה הכל.
אחד.
שתיים.
העננים החלו להתפזר.
שלוש.
סירנות של משטרה.
ארבע.
חמש.
הדלת נפרצת, הבטתי הצידה וראיתי את אבא שלי מתפרץ בהיסטריה אל תוך החדר.
אמי ניסתה לעצור אותו, היא בכתה והביטה בי.
נשמתי כמה נשימות עמוקות ופערתי את עיני לרווחה, "אוי לא" שמעתי את אמי.
"אמא!" צרחתי והצרחה האיומה הפכה לצרחה בלתי נשלטת של משהו אחר, לא של ילדה קטנה בת שבע, אלא של משהו מפלצתי.
לא ראיתי שום דבר, הכל היה שחור, אך עדיין הצלחתי לחוש בהם, בנוכחות של הוריי.
ואז הכל בבת אחת התפרק. כמו תמיד.
הפיצוץ היה חזק והיה עוצמתי, הצלחתי לחוש בו טוב מידי.
הבטתי מסביבי, הבית כבר אינו היה בית אלא ערימת הריסות והורי והשוטרים נקברו מתחתיה.
"אמא" לחשתי ודמעות זלגו במורד לחיי, הזזתי את העריסות מפניה. הם היו לחלוטין חסרי חיים.
"אמא תתעוררי" בכיתי.
היא לא זזה, פניה היו חבולות ואפה שקע בפניה היפות.
"אמא מה קרה?" ניסיתי לנער אותה.
"אמא תתעוררי את פצועה" צרחתי.
הבטתי מסביבי, אנשים עצרו להביט בי, כמה לא העזו להתקרב וכמה ניסו ואז התחרטו, כמה עמדו עם טלפונים צמודים לאוזניהם והביטו בי בפחד.
"תעזרו לי!" צרחתי.
הם עצרו את נשמתם והסיטו את מבטם ממני, "תעזרו לי! אמא שלי צריכה עזרה! בבקשה!" בכיתי.
הרגשתי יד מונחת על כתפי, הסתובבתי ותפסתי אותה בחוזקה, ציפורניי היו ארוכות ושחורות, הן דיממו עכשיו.
זה היה אבי, הוא היה קצר נשימה ופצוע, "אבא" לחשתי.
"תברחי דון. תברחי, האנשים האלה…" הוא השתעל.
"מה עם אמא?" בכיתי, "אני רוצה את אמא"
"תברחי…" הוא שמט את ידו והתרסק על ההריסות.
הבטתי בפחד מסביבי, ניידות משטרה החלו להגיע ואמבולנסים, הסירנות הפחידו אותי.
נשמתי נשימות עמוקות והתחלתי לספור.
אחד.
שתיים.
שלוש.
ארבע.
חמש.
שש.
שבע.
שמונה.
תשע.
עשר.
וכך התחלתי לרוץ.