לא שייכים לדם – פרק שתים עשרה.

לאוריין נגמרו הכוחות.
הקרב נמשך כבר עשר דקות, שבכולן נלחמה. היא הייתה מותשת. היה לה כוח לעוד התקפה אחת, התקפה שתביא לה ניצחון או הפסד. אסור לה לפספס את ההתקפה הזאת. זה הסיכוי האחרון שלה.
היא זזה לאט יותר מחוסר הכרה אבל הצליחה להשתמש בקיר בתור דחיפה. היא קפצה ובעטה בקיר בשתי רגליה, היא עפה כמו טיל לעבר היריבה שלה. בערך באמצע הדרך היא משכה את גופה לאחרון וכיוונה את הרגליים שלה קדימה.
אם זה יפעל נכון היא אמורה לפגוע בפניה של הניסוי הראשון ולהטיח אותה בקיר הנגדי. אוריין עצמה עיניים ברגע שלפני הפגיעה, שום קול חבטה לא נשמע. היא פקחה עיניים וראתה את היריבה שלה מחזיקה ברגליה.
החיוך הופיע על הפנים הבהירות לפני שאוריין הושלכה על רצפת המתכת.
הראש שלה נחבט במתכת בחוזקה. היא ראתה במטושטש איך היריבה שלה מרימה את הרגל שלה בכוונה לגמור את הקרב.
"אני מצטערת על אחד מהחברים שלך." היו המילים שג'נט אמרה לפני ששדה הראייה של אוריין החשיך.

היא התעוררה בחדר חשוך, כשהיא שוכבת על רצפת המיכל שלה. האור הלבן שבקע מתקרת המיכל היה מקור האור היחיד. הרגל שלה הייתה תפוסה בשרשרת המחוברת לרצפה כדי למנוע ממנה לברוח. אם לשפוט על כאב הראש שהיה לה, זה לא היה נחוץ.
היא התיישבה לאט. האורות נדלקו בבת אחת. אוריין מצאה את עצמה מול דם, מאחוריו עמדה ג'נט וארבעה שומרים שאחזו בדילן וניק. שניהם היו כבולים באזיקים. נראה שהיד החשמלית הוחזרה לג'נט והחיוך שלה הראה את שביעות רצונה מהמצב.
דם דיבר ראשון. "התעוררת. אני מקווה שאת יכולה לחשוב בצלילות כי את עומדת לעשות את חלקך בעסקה. מי מהניסויים ימות?"
העסקה. היא התנהגה כמו טיפשה כשהסכימה לה, ועכשיו משלמת את המחיר. היא כל כך רצתה לשחרר את איימי שלא חשבה מה יקרה אם תפסיד. במקום לשחרר מישהו בתור פרס על הניצחון היא שולחת מישהו למוות בתור הפסד גדול אפילו יותר.
מגיע לה למות על כך שגרמה לזה.
"אני," אמרה אוריין. "אני אמות."
התשובה שלה הפתיעה את דם וג'נט. לרגע אחד היא חשבה שרימתה בעסקה, ושאסור לה לבחור בעצמה. אבל כשהניסוי הראשון התקדמה למיכל והצמידה את היד החשמלית לזכוכית היא ידעה זה היה הוגן. בעיקר בגלל מה שג'נט אמרה.
"אני אהרוג אותך בעצמי. לאט לאט, בחשמול ארוך ומייסר."