לא שייכים לדם – פרק שלישי.

אוריין ניסתה לא לחשוף כמה היא פוחדת.
זה היה קשה, במיוחד לאור העובדה שהיא נמצאת במקום שייחלה לא לחזור אליו. אוריין צעדה בדממה במבוך המסדרונות של המפעל כשחמישה שומרים לפחות צועדים מאחוריה עם אקדחי הלם, אוריין ידעה שאם היא תעשה תנועה אחת לא נכונה כל האקדחים האלה יחשמלו אותה עד שתתעלף. רחמים לא היו כלי המשחק המועדף על דם ואוריין לא חשבה שהוא פתאום יחליט להיות רחמני כלפיה, אם הוא בכלל יודע להיות רחמני כלפי מישהו.
ידיה של אוריין היו קשורות מולה באזיקים, עוד הבהרה לא נחוצה שהיא לא תוכל לברוח. הברזל לחץ על מפרקי ידיה של אוריין אבל היא ספגה את הכאב בשתיקה, במילא לא יעזרו לה בכך והיא העדיפה לא לטרוח. המסדרונות היו קפואים ומעיל האופנוענים השחור של אוריין כבר מזמן נשכח במכונית שהביאה את אוריין למפעל, החולצה הירוקה שלבשה לא עזרה נגד הקור ואוריין רעדה.
"תעצרי." אמר קול נמוך מאחורי אוריין.
אוריין צייתה באי רצון. שני שומרים תפסו בה וגררו אותה לתוך חדר מרווח שמיכל שקוף ניצב בו, אוריין זכרה את המיכל הזה. במיכלים כאלו דם נהג לשמר את הניסויים שלו או לענות אותם כרצונו, צמרמורת עברה באוריין כשנזכרה בפעם האחרונה שהייתה במיכל כזה ועברה עינוי למול עיניו של דם. השומרים גררו אותה למול המיכל ואחד מהם שיחרר את האזיקים שכבלו את ידיה, אוריין נזרקה למיכל בכוח ושמעה את השומרים יוצאים מהחדר.
אוריין שיפשפה את מפרקי ידיה הכואבים בידיעה שדם עלול להופיע בכל רגע. במיכל היה חם ואוריין הפסיקה לרעוד מקור, היא התחילה לרעוד מפחד. לפתע המיכל התמלא נוזל צהוב בריח גופרית. הנוזל היה מוכר לאוריין. ניתן לנשום דרך הנוזל אבל נדרש מאמץ אדיר כדי לזוז בנוזל ההוא, כך דם יכול לבחון את הניסויים שלו בשקט.
הדלת בצד השמאלי של החדר נפתחה ודם נכנס פנימה בשלווה. הוא נראה בדיוק כפי שאוריין זכרה אותו. אותו שיער שחור שקצותיו נצבעו בצבע דם, אותה חליפה אדומה שתמיד העבירה באוריין צמרמורת, אותן עיניים חומות וקטנות שמביטות על הכול בדריכות, אותו עור לבן שגרם לדם להיראות כמו שלד, אותם שקעים הבולטים בלחיים שגרמו לראשו להראות כגולגולת. דם נראה מפחיד, והתנהג בתיאום למראהו.
"שלום לך," אמר דם בקולו החלקלק "אני שמח לראות שחזרת לכאן."
אוריין לא ענתה, היא לא הייתה בטוחה שהיא מסוגלת. דם בחן את גופה בשקט. אוריין הביטה בתנועותיו בריכוז, וניסתה לצפות כל מיני תנועות שהוא יעשה. הפחד מדם שיתק אותה.
"אין מילות שנאה?" שאל דם, בקולו נשמע שמץ של הפתעה "כלום? אפילו לא נסיונות לשבור את הזכוכית?"
"אז חסרים לך הרגעים שניסיתי לברוח?" שאלה אוריין בעוקצנות. היא מצאה את היכולת לדבר שוב "או שסתם התגעגעת אליי?"
דם זז אחורה כמה צעדים ואז שלח את ידו אל כיס מעילו, בין רגע כל הנוזל הצהוב שבמיכל התרוקן ואוריין נחתה על רצפת המתכת ברעש גדול. אוריין בקושי הספיקה לעמוד על רגליה כשכל האוויר יצא מראותיה, כשניסתה לשאוף שוב אוויר ללא הצלחה ונחנקה באיטיות היא הבינה שזה עונש על הדברים שאמרה לדם. דם התקרב אל המיכל. אוריין ראתה את מבטו הזועף וידעה שעשתה טעות כשאמרה שהוא התגעגע אליה, דם יכל להרוג אותה בשנייה. הוא לא דאג לה מאז שנמלטה אפילו לרגע אחד.
"אני מקווה שהבנת," אמר דם בשקט "אני ממש לא התגעגעתי אלייך. ובחיים אל תגידי דבר כזה שוב."
בדיוק כשאוריין חשבה שהיא עומדת להתעלף האוויר חזר לריאותיה, ודם יצא מהחדר. אוריין התיישבה לאט והביטה על החדר דרך קירות הזכוכית של המיכל, היא ידעה דבר אחד בנוגע לדם. הוא בחיים לא ירחם עליה.