לא שייכים לדם – פרק שלוש עשרה.

ג'נט התחילה לפחד.
עכשיו כל הניסויים יודעים שאיימי לא כאן, אם הם ינסו לתקשר איתה בדרך כלשהי, זה יכול להיגמר רע בשביל המפעל. זאת לא הייתה הבעיה היחידה, הקשתית הטרידה אותה יותר. איך שהיא הסתערה על המשאית בהפתעה וחילצה את איימי, זה היה איום גדול.
ג'נט התחילה לפחד.
עכשיו כל הניסויים יודעים שאיימי לא כאן, אם הם ינסו לתקשר איתה בדרך כלשהי, זה יכול להיגמר רע בשביל המפעל. זאת לא הייתה הבעיה היחידה, הקשתית הטרידה אותה יותר. איך שהיא הסתערה על המשאית בהפתעה וחילצה את איימי, זה היה איום גדול.
ג'נט ידעה שניסוי אחד ימות אחרי הקרב, והיא שמחה כשהתברר לה שאוריין היא שעומדת למות בחשמול. זה שיפר את הרגשתה במידה מסוימת. היא לא הרשתה לעצמה להיות יותר מדי שמחה, עליה להישאר דרוכה ומוכנה לכל דבר.
היא תהתה שוב למה דם יצר את כל הניסויים שבאו אחריה, עד כמה שהיא ידעה היא הייתה החזקה ביותר מכולם. חסרת פגם ובעלת יכולות שאין לאחרים.
למה להמשיך וליצור עוד דברים כושלים כשיש לך את הדבר המושלם?
לפעמים היא לא רצתה להיות הראשונה, היא זאת שהייתה חייבת לראות את הניסויים ברגע שהם מגיחים לעולם בשינה. עד הניסוי החמישי, שום ניסוי חוץ ממנה לא שרד את המעבר. שלושת הניסויים ההם מעולם לא פקחו את עיניהם, וזה עדיין הטריד אותה. הידיעה שהם שמורים בחדרים הקפואים עד היום לא עזרה ממש.
בכל פעם שקראו לה להעיר ניסוי התעור בה הפחד שהוא לא יפקח את עיניו, שמו מעולם לא יינתן לו, וגופו יקפא לעד.
ג'נט הייתה שקועה כל כך במחשבות שהיא לא שמעה את השומר מתקרב אליה, ולכן היא נבהלה כשידו הונחה על הכתף שלה. היא הסתובבה ונרגעה כשהבינה שזה רק השומר.
"סליחה," התנצל השומר. "לא התכוונתי להבהיל אותך, דם קורא לך לחדר הניסויים."
ג'נט לא השיבה. במקום זאת היא עקפה אותו והחלה ללכת לאיבוד במסדרונות בדרכה אל חדר הניסויים. הגיע הזמן להעיר את הניסוי השבעים ותשעה. הפחד שהוא לא יתעורר חזר והתחזק ככל שהתקרבה לחדר.
היא מצאה את דם עומד ליד דלת החדר בידיים שלובות ומבט חסר סבלנות. היא ידעה למה. היוצר שלה היה קפדן מאוד בזמנים, והוא נהיה כועס בכל פעם שהיא לא הגיעה ברגע שקרא לה.
"הנה את," אמר דם בחוסר סבלנות. "תכנסי כבר ותעירי אותו."
ג'נט פתחה את הדלת ונכנסה לחדר, היא שמעה את צעדי השומרים שמתייצבים ליד הדלת כשבידיהם אקדחי השיתוק. הם היו שם כדי להמם את הניסוי החדש ולהביא אותו למיכל שלו. או לגרור אותו לחדרים הקפואים אם הוא לא יפקח עיניים.
החדר היה ריק, מלבד המיכל השוכב שניצב במרכזו. המיכל היה המקום שאליו מגיעים הניסויים בשנתם.
היא נזכרה בפעם היחידה שדם אמר לה כמה זמן באמת צריך כדי ליצור כל ניסוי, חודש של עבודה שמסתכמת במיכל הזה.
היא ניגשה אל המיכל, הוא נפתח כשהיא הגיעה אליו. בפנים שכב הניסוי החדש בתנוחה עוברית. היא חיכתה שעיניו ייפקחו. זה קרה אחרי כמה דקות שכל אחת מהן נמשכה כמו נצח בשביל ג'נט.
עיניו של הניסוי היו ירוקות בהירות, ועורבבו עם מעט צהוב. זה היה יפהפה. הניסוי התיישב והביט עליה בבלבול.
"מי אני?" הוא שאל והסתכל עליה בתקווה שבידיה יש את התשובה.
ג'נט תפסה בידו ועזרה לו לצאת מהמיכל השוכב, אבל לא הוציאה מילה מפיה. הסיבה הפשוטה לכך היא שלא הייתה לה תשובה. זה נכון שהיא זאת שנתנה את השמות לניסויים, אבל אף פעם לא ברגע שהם קמו. היא הייתה בוחרת להם שם יום אחרי שהם התעוררו.
משהו במבט שלו דרש ממנה לענות.
"אתה שון." הקול שלה נשמעה קר כברזל כשאמרה זאת.
אור לבן סינוור את ג'נט והיא עצמה את עיניה כדי להתגונן מפניו, כשפקחה שוב את עיניה האור נעלם. ואיתו גם הניסוי.