לא רצויה | פרק 2

הפעולה הראשונה שהגבר השחור עשה הייתה להסיר את השכבות מעל גופי, עד כי נותר לגופי דבר פרט לחיתול. המוטציה הייתה נראית לעין, אך לגבר השחור בעל הכרס לא היה אכפת.
הוא בא אך ורק בגללה,בזכותה.
הוא נהג בלי מעצורים, המהירות הייתה מטורפת והרכב ספק קרטע. הוא פילס את דרכו דרך ערפל כבד ובדרכים עקלקלות ותלולות. הוא שמח, ההוכחה שלה המתין זה זמן כה רב עמדה בפני עצמה.
הוא יכל סוף סוף להוכיח את עצמו בצורה הכי מספקת שיש. אף אחד לא יוכל להגיד שהוא ממציא, שהכל שטויות.
הוא חייך בגאווה ובתנועות חדות משך קופסא מתחת למושב לצד הנהג ומשם הצית סיגר עבה וקצר שנדמה שומש בעבר. הוא פתח את החלונות בחריקה,אך העשן בבירור התפזר ברחבי הרכב ונכנס לריאותי הזעירות.
הוא היה עיוור מאושר, מניצחון, מתאווה ושמחה.
השערוריה עומדת להיחשף, הוא יודע. הוא העיף מבט לעברי, הפרס הקטן והחיוור שלו. הוא נשך את שפתו התתונה והכריז בקול על נצחונו, אוצר יקר וחסר ערך היה המונח, ואני תחתו.
לאחר נסיעה ארוכה ומייגעת הרכב הישן והמקרטע נעצר בחריקת בלמים עוצמתית, גופי הזעיר כמעט והחליק תחת מושב הנהג, אך לגבר לא נדמה היה כי אכפת. הוא סידר את כרסו בנוחות ופתח את דלת מושב הנהג. הסיגר בין אצבעותיו, סיגר שלא נגמר.
הוא הסתכל סביב ולבסוף פתח את הדלת האחורית ושלף את גופי החוצה.
הוא ראה עצמו כמושיע שלי, והוא אימץ אותי אליו בחיבה גלויה לעין. למרות ההבדלים הניכרים בין שנינו, ועצם העובדה כי לא היה לו אף ולא מושג אחד באבהות.
הוא לקח אותי אל עבר בניין קומות ישן, שנדמה היה כי היה נטוש ורדוף רוחות באסוציאציה זו או אחרת.החלונות היו שבורים, קורי עכביש התנוססו מפינה אחת לאחרת, וערפל כבד אפף אותו ואת הצמחים בגינתו, שגם כן, היו נטולי חיים.
הוא נכנס, לא כזה מכשול כשאין מנעול. בקומה הראשונה השתוררו המון חפצים, כל אחד עטוף בסדין לבן שעטוף בשמיכת אבק לא נודעת. נוכח השעה, הניח את גופי הזעיר בעריסה ישנה "ומשופצרת" וצנח על הספה בחדר שנדמה כי היה הסלון.
הנחירות הנוראיות הדהדו ברחבי הבניין, שגם ככה נדמה היה כי עמד להתמוטט.
השעות שביליתי לבד באותו הבניין היו בלתי נספרות, רבות ובודדות. ככל שעברו השנים, כך נעשה פחות בודד, כך המוטציה נעשתה בולטת יותר, כך ההליך התקדם מהר יותר.
כאשר אלברט, הגבר השחור בעל הכרס היה שב, אבי העכשווי והלא ביולוגי, היה מביא איתו יצר נוסף, אחד כמוני, בעל מוטציה לא פחות נוראית משלי.
יום אחד חזר אלברט עם מראה וארגז מלא כובעים, אני וג'אנה, בחורה יפנית בעלת מוטציה, אחת מהלא גלויות למדי, ניצבנו כנגד הראי. היינו קטנות, ג'אנה בת 9 ואני בת 6. הנחנו את הכובעים על הראש והשתעשענו כנגד המראה השבורה, אז הבנתי, שכבר לא יהיה לי לאן ללכת.
אלברט אסר עלי לצאת בשעות היום, לערים גדולות או מקומות ציבוריים. המוטציה שלי הייתה נגלית לעין, והייתה מעוררת בלבול רב בקרב אנשים ולכן העדיף לחסוך את זה.
ליטפתי אותן, אימצתי אותן, הן היו שלי וממני והייתי יותר גאה בכך מכל פעולה שעשיתי.
אהבתי את זה, אהבתי את התחושה, אהבתי את ההבחנה וההבנה שהיה בי משהו לא רגיל, ואולי זה מנע ממני חיים שלמים, אך פתח בפני דלתות שלא ידעתי עליהן כקודם לכן.