לא רצויה | פרק 1

"תדחפי.. עוד.. יופי! כן, זהו, מצויין! תמשיכי.. נשימות עמוקות.." מלווה בצרחות ספוגות כאב, ככה פחות או יותר נשמעה צאתי לעולם, וצלילים אלו ליוו אותי בעוד אמי המסכנה, אשר מושג מה עומד להיווכח לא היה לה, צורחת בכל כוחה ומתפקדת כמה שאפשר בהתחשב בכאב המטלטל אותו חוותה.
עיניו החומות של אבי נפערו כאשר חזה בגופי הזעיר ובמוטציה המתלווה לו, דמעות החלו זולגות במורד פניה החיוורות של אמי. כאשר בכיתי לראשונה, לא הייתי היחידה שבכתה, ואף לא דמעה אחת של אושר נכחה.
כאשר האחות עטפה את גופי על מנת להסתיר, בשמיכה ורודה עם שם בית החולים רקום בפינה השמאלית מלמטה, והרימה את מבטה חסר האונים אל אמי, על מנת לדעת האם יש ברצונה להחזיק את גופי,הנידה ראשה בשלילה וסימנה בידה לקחת אותי לחדר בו אירחו את שאר התינוקות.
אבי הרים את הטלפון וחייג למספר אשר הכיר בעל פה זה זמן מה, עצם העובדה כי היה המספר תקוותו האחרונה. בפעם הראשונה נתקל בתא הקולי, גם בשנייה ובשלישית, אך הייתה זו הרביעית בה החל לפרוק את זעמו. 'ביקשתי ילדה רגילה, רק טיפה משופרת יותר. איזה נזק עשיתם!', הוא איים בתביעות, הוא איים באלימות, הוא איים בעתידי. ההודעה נשמרה, הוא השליך את הטלפון לכיוון הדלת, התנפץ, הרסיסים התפזרו ברחבי החדר.
אמי יבבה אף חזק יותר, כאילו החלה מלחמת עולם שלישית, אירונית- היא גם ככה לא הייתה אמורה לקבל מה שרצתה.
הימים חלפו, כאשר שאלו את אמי האם הייתה מעוניינת להניק היא הנידה בשלילה, וכך החלתי ניזונה ממה שהיה לבית החולים להציע, אבל לאמא לא היה אכפת.
היא רצתה שיורידו את זה ממני, היא רצתה דין וחשבון, היא לא רצתה לגדל דבר כזה תחת קורת גגה. מה יגידו שאר ההורים?. היא לא רצתה להניק, נקודה.
אבי החליף את הטלפון, וניסה שוב. עקב המספר החדש אשר התלווה למכשיר החדשני שלא ידע לתפעל מי יודע מה, במקום לעבור לתא קולי, הועבר לשיחה עם המזכירה, דבר אשר הוביל לצרחות אשר הדהדו ברחבי בית החולים וניתוק השיחה מצידה.
מה זו אשמתה? זו לא. מה היא צריכה להתמודד עם זה? היא לא.
השתחררנו הביתה, את הימים אמא ואבא בילו בשיחות הולכות ושבות על כמה המצב נוראי, אבא הגיש תביעה, אמא ייבבה בשקט.
אבא חשד שאמא בדיכאון לאחר הלידה, ולכן ארגן לי בייביסיטר, מכיוון שכסף לאומנת לא היה.
היא הייתה בת 16, תמיד דאגה למסטיק ולהביא את החבר כאשר ההורים יצאו. בייביסיטר "חובבנית" טיפוסית.
לא חלף הרבה זמן, אבא החל לשתות ואמא החלה בשימוש בכדורי הרגעה. הטשטוש היה עוצמתי כל כך, שכאשר בא גבר שחור בעל כרס קטנה וחליפה, והגניב אותי מבעד לחלון חדר התינוקות, לא הבחינו עד כשבועיים לאחר מכן.
ביש מזל, היה מאוחר מדי.