לא נשברת / 43

התיישבתי על המיטה שלי , מנסה להסדיר את הנשמות שלי .
הלב שלי דופק במהירות רבה , לא נותן מנוח לגוף ולראש שלי אלא רק מלחמה אחת גדולה .
זאק עמד מולי , עם ידיים בכיסיו והביט בי בעיניים דואגות , אילו יכולתי להתחיל את השיחה ראשונה
הייתי מתחילה אבל אני לא יודעת מאיפה להתחיל .
המילים נתקו בגרוני , הרגשתי כאילו בעלתי הרגע צפרדע אחת גדולה גם אם זה בלתי אפשרי הרגשתי
שזה אפשרי לגמרה .
" תודה שהכנסת אותנו אל הכלא " לבסוף שברתי את השתיקה , הוא עזר לנו במיוחד אבל אם לא יוכל
להמשיך את החקירה הקטנה שלי ללא סיכום של כול הדברים , הרי אחרי כול חקירה אני חוזרת
לבית ונתקלת בזאק ואני לא יכולה לתקן דבר , אני חייבת להמשיך לחיות .
בשלום .
אם זה באמת יקרה .
" אין בעיה ." הוא אמר בחרשות , השתיקה המשיכה במשך כמה רגעים שנראו כנצח אחד גדול , לבסוף
אחד מאיתנו היה חייב לשבור את השתיקה ולעשות שלום בנינו .
" אין משהו אחר שתרצי לומר ?" האמת שלא .
המוח שלי חסום בפני מחשבות אחרות , לא עולה בראשי דבר אחר שאני ירצה לומר , זה היה כול כך
קשה לדבר פתאום .
לרגע אחד .
לרגע אחד שככתי איך זה לדבר .
" אני לא חושבת " סיכמתי את דברי , אבל זאק לא השתכנע . הוא החדיר את מבטו דרכי ונתן לו לעבור
בכול גופי , הרגשתי צמרמורת גדולה וניסתי להתנער ממנה אבל הרגשתי איך אני פתאום דבוקה אל
המיטה ולא יכולה לזוז ממנה , הגופי שלי פתאום קפא ויחדיו גם השפתיים שלי שלא ביטאו שום מילה .
" באמת ?" הוא שאל , הנדתי את ראשי לשלילה והשפלתי אותו , יכולתי לחוש את מבטו .
הרמתי את רגליי למיטה והתרחקתי קצת ממנו , ככה שאני ירגיש יותר רחוקה ממנו בזמן שאני מדברת
אבל פתאום הבנתי שלא אני אמורה להתחיל ראשונה לדבר אלא הוא .
" אני צריכה להתחיל ראשונה לדבר ? באמת ?!" זקפתי את מבטי ותורי היה פתאום לנעוץ בו מבט .
הוא קפץ אחורה והיד הימנית שלו זזה מאחורי גבו , כאילו הוא עומד להסתובב ולברוח אבל הוא לא
ברח אלא היה מופתע לגמרה , הוא הרגיש שאני צודקת והתחיל לדבר .
עמד במרחק בטוח ממני , שאני יקשיב לו .
" אני יודע שאת פגועה " הוא אמר בצער רב " ואני יודע שפגעתי בך בכך שהאמנתי שאת מתה , שהקשבתי
לאבא שלי שהוא אמר לי להתרחק ממך . שהמשכתי אחרי שמתת אבל לא באמת המשכתי ."
הדמעות עמדו על סף העין שלי אבל לא זלגו , לא יכולתי להראות לו שאני בוכה אבל יכולתי להראות לו
שאני נשברת .
החיים קשים , אין מילה אחרת לתאר את החיים האלו .
חיים שבורים , כמו רסיסי זכוכית .
מה זאת אומרת ?
" רציתי רק לשכוח את הכאב , לא אהבתי אף אחת כמו שאהבתי אותך . אני יודע שלא תאמיני לי
כי בקושי הכרנו . אבל תמיד את המילים על האהבה הראשונה . נכון הרבה אנשים לא מאמינים בזה
אבל בכול זאת אני מאמין ." הוא נעצר ונשם נשימה עמוקה .
אני גם מאמינה בזה זאק .
אני מאמינה בך .
" אני מצטער נורא " הוא אמר בשקט " הייתי רוצה לנסוע אחורה בזמן ולתקן הכול , אם זה היה אפשרי "
הוא לבסוף הרים את עיניו הכחולות והביט בי שוב , הבטתי בו שוב ונפלתי שנית בקסמיו .
כול הסליחות והפגיעות האלו עוברות אצלנו במשפחה .
" אני לא הייתי רוצה לנסוע אחורה בזמן ." אמרתי בהפתעה , הוא נראה מופתע לגמרה .
לא הייתי רוצה לנסוע אחורה בזמן , כי גילתי שאבא שלי חי ואני גם גילתי שיש בוגד במשפחות וכול זה
רק בגלל שהמשכתי לחיות , ואני המשיך לחיות לא משנה עם או בלי זאק .
נעמדתי על רגליי והתקרבתי אליו , צעד אחד קטן הפריד בנינו אבל אף אחד מאיתנו לא עשה את הצעד
הראשון ליעד . הלב שלי דפק ולבסוף עשיתי את הצעד הראשון .
תפסתי את פני ונשקתי אותו נשיקה אוהבת , נשיקה סוחפת שלא רציתי להפסיק . בהתחלה הוא נישק
אותי בקלילות נותן לי הזדמנות לסגת אבל אני מעמיקה את הנשיקה ורומזת לו שאני סולחת לו כי
שמירת טינה זה דבר שלישי ואני לא רוצה בכך .
זרעותיו תיפסו במעלה גבי ופתחו את החולצה שלבשו בכפתורים האחוריים שלה , הרגשתי את
מגע ידיו על גבי והוא העלה בי זרם חשמלי .
האור שהיה דלוק בחדר , נכבה .

התעוררתי וזה היה בשעה שלוש בלילה , אני לא מאמינה שאני עושה את זה שוב אבל אני חייבת לצאת
לשם , לפני שנסעתי על האופנוע של זאק אל החור שבוא גרים העורך דין של אנדרסון ורואה החשבון
שלו עשיתי מספר דברים בבית .
כתבתי את הדברים שאני עומדת לעשות על הקיר מאחורי המראה הגדולה שתלויה שם , רשמתי
מכתב לזאק ואומרת לו שהייתי צריכה לנסוע למספר שעות ואני עוד מעט החזור ורשמתי 'מבטיחה' .
בנוסף השארתי לפז דף שבו רשום ש CSI אמורים לפרוץ ביומיים הקרובים למתחם של ולנטיין והיא
צריכה להשאר שם ולעזור להם כי היא נמצאת ברושיות העליונות .
אבא שלי העביר לי את המידע הזה , הוא לא יכול להיות עם המשפחות עד שהוא ידע מי הבוגד שם
ועד אז אין שמירה על המשפחות והמשטרה יכולה לעשות כול מה שהיא רוצה בנידון .
ולהושיב אותם לכלא להרבה מאוד שנים .
בזמן שאני מחפשת את הבוגד של המשפחות , למזלי הרב אף אחד לא הצליח לעצור אותי .
" מוזר " מלמלתי לעצמי , הגעתי אל הבית הישן שלי .
איפה שגרתי עם אבא ואמא שלי לפני כול המאומה , לפני ש'רצחו' את אבא שלי .
הוא היה מוקף בשומרים וכנראה שהם קנו את הבית שלי , איך הם יכולים לקנות את הבית איפה שהם
הרגו את איאן גילבורג ?
בני זונות ! אני יהרוג אותם בהקדם האפשרי .
החנתי את האופנוע לא רחוק מהבית והתחלתי לזחול קדימה על הדשא , מנסה לא להתעטף מהעשבים
השתולים של הבית שדיגדגו לי באף , מנסה לא לבלוט בעודי מנסה להיכנס מהחלון האחורי של הבית
שלמזלי הרב לא היה שם שום שומר .
התיישבתי מתחת לחלון והבטתי על הכביש , בודקת שאין שם אף אחד .
התרוממתי קצת עם העיניים לבדוק אם יש מישהו בתוך הבית של החדר האחורי של הבית היה ריק ,
התחלתי לפתוח את החלון עד ששמעתי צעדים .
תפתח ! התחלתי להתחננן לעצמי .
" תבדקו מאחור !" צעק אחד השומרים , שחררתי את המעצור של החלון שברוב חוכמתי לא חשבתי
על לפתוח אותו והתחלתי להזדחל אל תוך הבית .
סגרתי את החלון וישבתי על הריצפה שומעת איך האנשים עוברים ליד החלון ולא רואים אף אחד .
" אזעקת שב !" הם צעקו ועזבו את המקום .
התרוממתי על ברכיי והתחלתי לזחול כמו תינוק לכיוון הסלון עד שהרגשתי חבטה חזקה בראשי ,
ולפני שהכול החשיך שמעתי קול מוכר שאומר " ילדה טיפשה !"