לא נשברת / 31

נסענו כבר זמן מה . פז התבוננה בחלון ואני המשכתי לשבת חצי שוכבת חצי יושבת על המושב
הקטן שהחלקתי עליו , דוד רון נרדם ומורגן היה עסוק בהעברת מידע לאבא שלי , גם אם הוא
חשב שאני לא רואה את זה , ראיתי את זה .
אחרי שעה וחצי של נסיעה הגענו אל עיר קטנה שהייתה מוקפת בחדר חשמלית , זאת הייתה
עיר 'דומינו' ככה סבא ולנטיין קרא לעיר הפשע שבה הוא הממשל המקומי .
הוא השולט , ושם גם גר הצבא שלו ושם מתארכות המשפחות שלנו בזמן הזה , כול עוד לא נמצא
את מי ששם סכום כסף על הראש שלנו אף אחד לא יעזוב את המקום הזה בחזרה לבית שלו .
בכניסה לעיר דומינו היו הרבה מצלמות , כתבים ועיתונים שחיכו לבואו של הרכב השחור בו
נסענו .
עברנו לידם ונעצרנו בתוך גוש מלא של אנשים , הרכב לא יכל יותר לנסוע כי אם כי הוא היה פוגע
באנשים חפים מפשע , יצאנו מהדלתות האחוריות של הרכב , בזמן שאני נטלתי את התיק השחור
שלי על כתף אחת וזרועו של דוד רון על כתף שניה , אצל פז זה היה ההפך .
עקפו אותנו שומרים של אבי והתחלנו להיכנס אל תוך גוש הצלמים .
" ידיעה שהגיע זה עתה . בין הריסות בסיס "ערן" של רון דאגלס נמצאו סלסטיה גילבורג ביתה
של קרוליין גילבורג , פז דאגלס ואביה רון דאגלס בחיים . איש לא יודע איפה הם שמהו במשך
שני הימים האלו .
זה הכול להיום , מאוחר יותר נשיג ראיון עם הניצולים ובנתיים קבלו תמונות חמות מהאירוע המקומי " .
שמעתי את אחת הכתבות מסכמת בקצרות את האירוע הנעשה , דוד רון צולע לצידנו וזה מה שהם
עושים ? איזה אנשים נחמדים .
הייתי מנבלת את הפה שלי עכשיו עליהם אבל אני לא צריכה את זה עכשיו בטלויזיה נכון ? לא , לא
אני לא צריכה את זה עכשיו . מה שאני צריכה עכשיו זה לתפוס את אבא שלי .
מספר שומרים פתחו את השערים החשמליים ורצו לעברי , מרחקים את כולם ונאחזים בי , מתחילים
לדחוף אותי אל עבר השערים בעוד שאחד השומרים לוחש לי לאוזן " פקודה של אביך ". הסתכלתי
עליהם מספר שניות רק כדי לזכור את הפרצופים שלהם ואז התחלתי לרוץ לכיוון האנשים שעמדו ליד
השערים החשמליים .
אני מתערבת עם עצמי שאמא שלי כבר בדרך לכאן וגם כן כול שאר המשפחות , שלא לקח להם מספר
שניות כדי לבלוע את זה שאני חיה , כי ברגע שאמרו את השם שלי אמא שלי כבר קפצה במקומה
ורצה לכיוון השערים .
לאחר שפז ורון נכנסו אל העיר דומינו נסגרו השערים והכתבים לא יכלו לשגע אותי יותר , למזלי זה
עבר יותר חלק מאשר בדימיון שלי .
" בואו אחרי ".

פתחתי את הדלת הענקית שמובילה לאחד מהבניינים הגבוהים ביותר בעיר דומינו , זהו היה
סלון ענק , פשוט ענק . יותר גדולה מחדר האוכל בפנימייה . שם ישבו המשפחות ובהו פעורי
פה בטלווזיה " באמת ? אי אפשר לומר שלום . איזה יופי " צעקתי לעברם , דוד רון נכנס וברגע
שאמי הפנתה את ראשה לכיווננו והסתכלה עלינו עם העיניים הנוצצות שלה והדמעות .
" שלום אמא " הנפתי את ידי באוויר ונופפתי אל עבר אמי , בתנועה חדה היא קמה לעברינו וחבקה
אותי חיבוק דוב שעוד ושניה נחנקתי . מעניין מה יקרה אם אני יספר לה שגם אבא חי .
המשפחות התחילו לבוא ולחבק אותנו , לשאול איפה היינו אבל אני ופז ענינו שאנחנו לא יודעות ,
שסגרו אותנו בחדר חשוך ואז שחררו אותנו לחופש .
בנוסף הוספתי שאת שאר הפרטים אני יספר אחרכך ואני רוצה ללכת לישון .
" החדר שלך נמצא בקומה האחרונה " אמר אחד השומרים של אימי שליווה אותי לחדר שלי , מה
אמא שלי סוגרת אותי מבפנים כמו את רפונזל ? איזה יופי , מעניין מי יהיה הנסיך שלי .
" איזה כיף " אמרתי לשומר ביובש .
יצאנו מהמעלית והרגשתי שמישהו מסתכל עלי , הרגשתי את המבט הזה שוב , את המבט שמסתכל
עלי " הכול בסדר ?" שאל אותי השומר , הנהנתי ונכנסתי אל החדר , הוא היה בדיוק כמו החדר
שלי בבית שבוא גרתי עם אבא שלי , במידית גרשתי את השומר מהחדר ונפלתי על המיטה
שלי , רציתי לישון .
שקט שרר בחדר , הסתובבתי על הצד וכיבתי משלט רחוק את האור , עם הטכנולוגייה המיוחדת
של סבא ולנטיין , הוא לא לגמרה זקן עכשיו אבל הוא יכול לתפקד את העיר בצורה מאוד מיוחדת .
סבא שלי אולי שישים אבל בכול זאת הוא חתיכת מאפיונר עצבני , כנראה שככול שגיל העמידה
גבר כך הוא נהיה יותר ויותר עצבני .
פתאום הרגשתי יד על פי , בין רגליי הייתה רגל ונשימות על פניי , פקחתי את עיניי .
ראיתי מולי את זאק , הוא נהיה משוגע , עיניו היו חיותיות ולא רציתי להתעסק איתו . הוא הצמיד
סכין לגרונו ובעיניו הייתה כמות אש רצינית .
" מה .. מה אתה עושה ?" גמגמתי , ניסתי להשתחרר אבל הוא הניח את ידו על ביטני .
" אמרתי לך שאם אני המצא אותך אני יהרוג אותך !" עיניי נפקחו לרווחה .