לא נשברת / פרק 22

אור .
עיניי היו עדיין סגורות אבל הרגשתי שאני שוכבת על משהו רך , משהו נעים . ידיי אוחזות בסדין
שעליו אני שוכבת , מנסות לקרוע אותו , מנסה להתעורר .
אני פוקחת את עיניי ואני מביטה אל תיקרה לבנה שעליה תלויה נברשת זהובה , איפה אני ? אני שואלת
את עצמי ומתיישבת בעדינות על המיטה הגדולה שעלייה שכבתי .
זהו חדר ענק , כמו בוילות של העשירים אני רואה חדר ענק , לבן עם טיפונת מגע של זהב , האקדח
הזהוב שלי נח על שידת העץ החומה שליד המיטה . מהצד השני של המיטה יש שולחן קטן ועליו
מגש של אוכל ושתייה .
ניסתי להזכר איך הגעתי לפה אבל לא הצלחתי , לא זכרתי בברור מה שקרה אתמול או שזה היה
היום ? השמש זרחה וכנראה שזה היה היום .
לאט , לאט התחלתי להזכר שיצאנו בחמש לפנות בוקר אל הבסיס של דוד רון , לאחר מכן אמא שלי
ומייק עזבו אותי ואת פז ואת דוד רון שגסס במבנה קורס שלאחר שיצאנו מן המבנה הוא קרס .
התחלנו ללכת במדבר , לא ידענו לאן ללכת כי הרי לא היה שום דבר חוץ מחולות ולא ידעתי באיזה
דרך הגענו כי ישנתי כול הדרך לבסיס ולא חשבתי לבדוק באיזה דרך אנחנו נוסעים . הגיעו שני ג'יפים
שחורים והדבר האחרון שאני זוכרת זה את התמונה של אבי על השמיים .
אז איפה אני נמצאת ?
ראיתי שמולי , באורך של ארבע או שלוש מטרים ניצב דלת ומצד המיטה שזה בערך חצי מטר הייתה
עוד דלת , ואני חושבת לעצמי לאן מובילה כול דלת ודלת .
הדלת נפתחה ונכנסו שלושה אנשים , שניים מהם נשאו נשקים והשני נראה כמנהל עסקים מצליח , עם
חליפה שחורה ועניבה כחולה . שיערו היה כהה ועל אפו הסולד היו משקפיים , השני ענקים האחרים לבשו
גופיות שחורות ומכנסי צבא רחבים ועל רגליהם הם לבשו נעליים צביאיות .
" בוקר טוב " לחש ה'מנהל עסקים' והאורה לשני הענקים לצאת מחוץ לדלת , היא התקרב אל שולחן
שעליו היה מגש של אוכל ושתייה ופתח את המכסה האפור שכיסה את האוכל , ריח מגרה של טוסט גבינה
ושוקו עלה באפי , הייתי רעבה .
" בתאבון " התרחקתי לכיוון הקיר והרחקתי את האוכל ממני , מנסה לחשוב אם האוכל הזה מורעל .
הנדתי את ראשי , ה'מנהל עסקים' צחק והעמיד את הצלחת מול כפות רגליי , רציתי לאכול אבל לא היה
לי שום תאבון לאוכל מורעל .
" אל תדאגי סלסטיה , הוא אינו מורעל ". הוא יודע את השם שלי .
" איך אני יכולה לבטוח בך ?" שאלתי בתימהון , הרי הם חטפו אותי או משהו בסגנון , אני לא יודעת
מי הם ומה הם רוצים ממני . ואם הוא לא הרג אותי עדיין כנראה שהם לא האנשים ששמו עלי שני מיליון
דולר .
" אנחנו החברה הטובים , אם היינו רוצים להרוג אותכם היינו הורגים אותכם כבר במדבר ושורפים
את הגופות שלכם . אז למה לנו להעביר אותם למקום הזה , לרפא אותך ואת מר דאגלס ?" הוא צודק ,
בשביל מה הוא היה צריך לסחוב אותנו לכאן אם הם לא רוצים להרוג אותנו , רגע הוא אמר לרפא
את רון ? רון חי ?
חייכתי לרווחה ולקחתי את צלחת הטוסט שלי , מראה לו שיש לי בו אמון קטן . הוא לקח את אחד הכיסאות
שעמדו ליד החלון ומתיישב מול המיטה שלי .
אני לוגמת מן כוס השוקו ושואלת " אז למה הרדמתם אותי ?"
'המנהל עסקים' גיחך וסידר את המשקפיים על אפו " אסור היה לכם לדעת איך להגיע למקום הזה ,
זהו מקום סודי ואין אפשרות שתיראו אותו " . מעניין איפה אני נמצאת.
פתאום אני מגלה שאני נמצאת בש.ב.כ , איזו תדהמה זו יכולה להיות .
" לא יכולתם לקשור לנו את העיניים וזהו ?" הוא צחק , הצחוק שלו לא נשמע מאיים כמו שחשבתי בהתחלה
אבל שני האנשים שנכנסו יחד איתו היו מאוד מפחידים .
" אנחנו לא לוקחים סיכונים , את הרי ביתה של קרוליין דאגלס ". אה , הכול ברור .
" איפה דוד רון ופז ?" שאלתי , הוא הצביע לכיוון הדלת שהייתה יותר רחוקה ממני , הדלת שעמדה
מול המיטה שלי באורך של ארבע או שלוש מטרים .
הנהנתי , הייתי חייבת לגלות איפה אני נמצאת , נגסתי בטוסט הטונה שלי והרמתי את עיניי החודרות
לכיוון ה'מנהל עסקים ' " אז תגיד לי , איפה אני נמצאת שהמקום הזה כול כך מאובטח ?" שהם אפילו
השאירו לי את האקדח מונח על השולחן , זה כמו רמז 'בואי , יש דרך לברוח' .
" סלסטיה גילבורג " הוא נעמד על רגלייו והזיז את הכיסא שעליו ישב " ברוך הבאה לאישיות העליונה " .
אני חושבת שחתיכת הטוסט נתקעה לי בגרון .