לא כל המלאכים מושלמים פרק 3

פרק שלוש: יום שני ללחימה.
התעוררתי כשהיילי ניערה את הכתף שלי.
"מה לעזאזל את רוצה?! את לא אמורה לריב על האמבטיה עם אחותך?!" שאלתי. היא נתנה לי סטירה קלה והקימה אותי בכוח מפתיע.
"איך הצלחת?!" צעקתי.
"אני באגרוף. עכשיו, קדימה, אנחנו יוצאות לקניות." היא אמרה.
"אבל…" מלמלתי כשהיא דחפה אותי לאמבטיה.
"בלי אבל. מקלחת ואנחנו זזות. ומהר, הגיע הזמן להתעורר." היא אמרה.
נאנחתי ונכנסתי למקלחת. נעמדתי מול המראה ושטפתי את הפנים שלי. הרגשתי עירנית יותר.
אספתי את שיערי החום לקוקו גבוה והעברתי את אצבעותי על החצ'קונים שלי.
אם לא להיות כנה, לא היו לי כל כך הרבה. רק על הלחיים וגם שם הם היו לא רבים.
אבל אני נשבעת שאתמול בבוקר היו לי הרבה יותר.
שטפתי את הפנים שלי עם סבון עוד פעם ונכנסתי לאמבטיה.
עשיתי מקלחת מהירה ולבשתי שוב פעם את אותם הבגדים.
יצאתי אל היילי שכבר הייתה מוכנה.
השיער שלה פוזר על כתפיה, היא לבשה חצאית קצרה ומשוחררת, מפוספסת בשחור לבן עם שרוכים אדומים וגופיה לבנה. על רגליה היו נעלי בובה אדומות. לא הבנתי למה היא התלבשה כל כך יפה.
"חבר שלי אוסף אותי לדייט אחרי הטיול הקצר איתך בחנות, בגלל זה הערתי אותך מוקדם." היא אמרה.
"אה." מלמלתי.
לא רציתי להודות בזה, אבל קינאתי כל כך בהיילי. היא הייתה אמיצה, היא ידעה דברים שאני לא ידעתי על האזור והייתה כל כך בטוחה בעצמה, היא הייתה יפה והיה לה חבר. היא הייתה מה שתמיד שאפתי להיות ולעולם לא אהיה.
"ואגב, אני עומדת לצבוע את השיער היום." היא אמרה.
"מה?! לאיזה צבע?! למה?!" צעקתי באימה. היא צחקקה והנידה בראשה.
"תרגעי, זו רק פעילות שאמא שלי יוזמת כדי לקרב ביני לבין.. נו.. אשלי. היא רוצה שנעשה פס באותו הצבע בשיער ביחד. אבל זה בסדר כי אשלי מבריזה לנו." היא אמרה.
"באיזו שעה?" שאלתי.
"שש בערב. אולי תבואי איתנו." היא אמרה ואז ניגשה לדלת.
"אבל בינתיים יש לנו משימה- לחפש לך בגדים. קדימה." היא אמרה. נאנחתי ויצאתי מהבית, היא יצאה אחרי ונעלה את הדלת.
"ברגל." היא אמרה כשראתה שאני מחפשת מכונית.
"עד כמה זה רחוק?" שאלתי.
"זה חצי עיר מכאן. בואי נתחיל ללכת?" היא שאלה. נאנחתי אבל התחלתי ללכת. היא רצה טיפה ואז חזרה אלי.
עוד סיבה לקנא בה- היא הייתה ספורטיבית כל כך. היא עקפה אותי בריצה קלה בעוד שאני רצתי בשיא המהירות שלי. היא אפילו לא הזיעה, ואני התנשמתי כמו פרה.
הריצה\הליכה הייתה נוראית, אבל כשהגענו לקניון גיליתי שזה היה שווה את זה.
היילי הובילה אותי לחנות קטנה ופינתית בקומה השנייה.
המוכרת הייתה קטנה ורזה, עם חזה ענק ושיער שחור שבו פסים כחולים זוהרים. היא הייתה מאופרת בכבדות, פוני הסתיר עין אחת שלה ועל ראשה היה כובע גרב שחור.
היא לבשה בגדים שחורים וגותיים: מגפיים שחורות גבוהות, גרביון רשת, חצאית שחורה קצרה וגופייה שחורה משונה עם קשירה באמצע.
"זו גוונדלין. אבל כולנו קוראים לה גוון בלק או גוון השחורה." אמרה היילי.
"היי. אני גוון השחורה בשבילך, מי את?" שאלה אותי גוון.
"אני… דרייה." מלמלתי.
"מחפשת מידות גדולות?" שאלה גוון וצחקה. היא לא נראתה כמו גותית טיפוסית שיושבת כל היום בדיכאון בבית וחותכת ורידים.
"אאוץ', גוון לא יפה!" אמרה היילי בכעס אבל היא צחקה גם.
"טוב, אני מצטערת. מה את מחפשת?" שאלה גוון.
"אני אמצא לבד, תודה." אמרתי לה.
"לא צריך להיעלב ממני, אני לא מרושעת!" צעקה אחרי גוון אבל כבר נעלמתי בין ערימות הבגדים.
היילי נשארה לפטפט עם גוון ואני בחרתי בינתיים חולצה רחבה כחולה ומשוחררת עם צווארון וי שעלתה רק שש דולרים, ומכנסיים ארוכות וצמודות שדי החמיאו לי למרות שנצמדו אלי.
בשילוב עם החולצה נראיתי אפילו… טוב.
מצאתי עוד כמה תחתונים שחורים וניגשתי לשלם.
הכל עלה לי רק עשרים דולר.
"אוקי, היה כיף לדבר איתך שוב גוון." אמרה היילי וחיבקה את גוון.
"תבואי לבקר מתוקה." אמרה גוון.
"אני אבוא." אמרה היילי ויצאה מהחנות. לקחתי את הבגדים שלי ויצאתי אחריה.
"חבר שלי אמור לבוא כל רגע." היא אמרה בשקט.
"אז אני אחזור הביתה ברגל." הצעתי.
"זה יכול להיות נחמד, מאוד נחמד. אנחנו נשארים לשתות מילקשייק. את יכולה גם להישאר ולהסתובב…" מלמלה היילי בחוסר ביטחון לא רגיל.
"הוא מאחר, נכון?" שאלתי.
"איך ידעת?" היא שאלה.
"ראיתי הרבה דרמות קיטשיות, אני יודעת לזהות דברים כאלו. היילי, בכמה זמן הוא מאחר?" שאלתי.
"אה…" היא מלמלה.
"היילי."
"טוב, בסדר! הוא מאחר כבר בשעה. מאוד התעכבנו." היא אמרה.
"הוא לא יבוא." אמרתי.
"אני יודעת. אני מצטערת." היא מלמלה ומחתה את הדמעות מפניה.
"זו לא הפעם הראשונה שזה קורה, נכון?" שאלתי אותה. היא הנהנה בדממה.
"אנחנו כבר נפרדנו בגלל זה פעם ו-" היא עצרה באמצע המשפט והביטה אל הקצה השני של הקניון.
"הנה הוא!" היא צעקה ורצה אל מישהו שנראה בערך בגילה, שרירי, עם שיער שחור פרוע ו… שיכור לחלוטין.
והכי גרוע? על זרועו נתלתה מישהי שיכורה אפילו יותר ממנו.
רצתי אחרי היילי אליו ועצרתי לידה.
"בראד!" היא צעקה בכעס והביטה במי שנתלתה מזרועו.
"אני לא מאמינה שאחרי כל השיחות שלנו פשוט הלכת עוד פעם להשתכר והלכת לשכב איתה." היא ביטאה את המילה איתה בגועל רב כל כך עד שהנחתי שהיא חייבת להכיר אותה.
"מי זו?" שאלתי.
"הזונה הקבועה שלו. בוני. איפה החברות שלך? הן לא באו לעזור לך להרוויח קצת כסף?" שאלה אותה היילי.
"תסתמי… אני לא הזונה שלו. אנחנו אוהבים אחד את השני." אמרה בוני.
כבר לא הייתי בטוחה כל כך שהיא שיכורה.
"אני בטוחה." אמרה היילי.
"תגיד לה בראד. היא לא מאמינה לי, הכלבה. תספר לה עכשיו!" אמרה בוני. לפתע הרגשתי שמשהו רע מתקרב.
כולם הסתכלו עלינו, ונראה שיש פה הרבה ילדים בערך בגיל שלנו. וכמו שאני יודעת מסדרה אחת שראיתי- רכילות עוברת מהר מאוד.
"האמת שבאתי לספר לך… היא לא הזונה שלי. היא החברה שלי, וזה נגמר בינינו. צ'או, הלנה." אמר החבר שלה.
הוא טעה בשם שלה.
זו הייתה מגעילות שאין לתאר.
ואז הוא דידה משם כשבוני עוזרת לו.
היילי הסתובבה אלי עם דמעות בעיניים, הילדים מסביב פרצו בצחוק.
"הוא אפילו לא זכר איך קוראים לה." "איזו פתטית." "היא חשבה שהוא לוקח אותה לדייט…" האנשים מסביב התלחששו. הנחתי לפי זה שהם מכירים את היילי.
עוד יותר גרוע.
"בואי…" מלמלתי וגררתי אותה משם כשהיא ממררת בבכי.
חזרנו איכשהו הביתה והיא קרסה על הספה בבכי.
"אין סיכוי שבאמת אהבת את הזבל הקטן." אמרתי. היא הרימה אלי מבט זועם.
"יש סיכוי. ותעזבי אותי כבר!" היא צעקה וברחה לחדר שלה.
האמת שהוקל לי אחרי שהיא הלכה. לא הייתי משהו ביחסי אנוש, וכל מה שידעתי הגיע מסדרות קיטשיות שהייתי רואה בערב במחשב. היה לי מאוד קשה לנחם אותה.
אבל לדעתי עשיתי עבודה די טובה.
לא אכלתי כלום, למרות שגוועתי ברעב. הבטן שלי דרשה ממני לאכול.
התקלחתי שוב ונשכבתי לישון למרות שהיה צהריים.
נרדמתי במהירות.