לא כל המלאכים מושלמים פרק 23

פרק 23: יום חמישים ללחימה.
"אלים אדירים המקום הזה נראה כמו איזה בניין נטוש שבו עורכת המאפייה פגישות. הליגה שלנו ממש לא פופלרית, הא?" שאלתי את היילי כשהתקדמנו במסדרון הצר והלח אל האולם שבו עמדו להיערך הקרבות.
"הו, זה לא נכון. אנחנו בכוונה עושים את זה במקום הזה." אמרה היילי.
"כן? מה הסיבה שלכם לעשות את הקרבות במקום העלוב הזה?" שאלתי בזלזול כשנעמדנו ליד הדלתות.
"מבחוץ זה עלוב. אבל מבפנים…" היילי אמרה ודחפה את הדלתות.
עמדתי מול זירה ענקית בגודלה, עם חבלים וכל מה שצריך לאגרוף. כשהתקדמתי קדימה ראיתי עוד שתי זירות קטנות יותר לידה.
משתי צידי היו מדרגות אבן גבוהות שהתנשאו גבוה מעל הפתח, עד התקרה, ועליהם ישב קהל רב והריע.
היו שם הרבה יותר אנשים ממה שציפיתי.
"אני לוקחת את המילים שלי חזרה. אלים, אנחנו פופלריים!" צעקתי ואז הבטתי סביבי שוב ומלמלתי בקושי, "אלים אדירים."
היילי צחקקה לנוכח הפתעתי.
"זה בסדר, אני הגבתי יותר גרוע. רצתי לזירה והתחלתי לצחקק כמו מטורפת." היא אמרה.
ואז ניגש אלינו ילד קוריאני עם שיער שחור חלק ועיניים מלוכסנות שהביטו בנו בזלזול רב כל כך עד שהתכווצתי במקומי.
"אז… היילי." הוא אמר.
"צ'ן, עוף ממני. אתה לא תצליח להדיח אותי השנה מהתחרות כי אני כבר מוחלפת." היא אמרה.
"שמעתי על זה. למען האמת באתי לנחם אותך על מותה של הילדה הזו." הוא אמר בחיוך חלקלק.
"אתה דומה לה מאוד, עם הנחשיות והגועל שלך." אמרה היילי.
"כן, אולי תמצא את גורלך זהה לגורלה." התערבתי באומץ. היילי חייכה אלי בגאווה.
זה קרה בין רגע- הוא שלח בעיטה מדויקת וקטלנית לראש שלי. אם היילי לא הייתה שם לעצור אותו בקלילות הוא היה מוריד לי את הראש.
"אתה יכול להיות חרא בנאדם כלפי, אבל תעזוב את דרייה בשקט, צ'ן. אם לא אתה תהיה האדם השני שאני אהיה אשמה במותו." אמרה היילי. צ'ן צחקק לעצמו והביט בה בזלזול מוחלט, אבל היילי הביטה בו בהבעה של 'אם היית יודע כמה את מבחיל אותי היית מתאבד' עד שהוא הוריד את מבטו.
עוד יכולת מדהימה שלה שגרמה לי לקנא בה. היא הצליחה להוריד אנשים לרצפה בקלות כזו שזה נראה כאילו זה בא לה בצורה טבעית.
"חכי לקרב, דרייה." הוא אמר ונעלם.
"טוב, הוא הוציא לי את כל החשק להילחם." אמרתי כשבגופי עבר רעד.
"אוי, הוא סתם סנוב של המשלחת הסינית. אם תכווני הרבה לרגליים שלו תפילי אותו בסוף. והוא כל הזמן תוקף לאותה הנקודה, אז הוא לא משהו מיוחד." אמרה היילי במשיכת כתפיים. הנחתי שהיא התמודדה איתו כבר הרבה פעמים.
"אנחנו יריבים וותיקים." היא הוסיפה.
"אה." אמרתי בשקט. היא הובילה אותי אל חדרי ההלבשה, שם הצטופפה הנבחרת שלנו עם המאמן.
"טוב, אנחנו נגד המשלחת הסינית היום. תזכרו שהם כאן עם המון עניין סביבם, כי אלו אמורים להיות קרבות ידידותיים, אז בלי יותר מידי תרגילים מלוכלכים אחרת יראו אותנו בצורה רעה." אמר המאמן.
"אפשר לתת להם בביצים מידי פעם, נכון?" שאלה היילי בחיוך גדול.
"ברור. אבל לא בתדירות גבוהה מידי." הוא קרץ לעברה.
"אוקי, עכשיו צאו לשם, תתנו כל מה שיש לכם ותעבירו אותנו לשלב השני מול המשלחת הספרדית." אמר המאמן.
"קדימה!" צעקנו כולנו ויצאנו החוצה.
התחילו להגיד מי מתחרה נגד מי. כל פעם היו שלושה מתחרים- אחד מהקבוצה הנמוכה, אחד מהקבוצה הבינונית ואחת מהקבוצה הגבוהה.
התחריתי במקום היילי בקבוצה הגבוהה. לא החליטו מי יילחם נגד מי לפני משקל, מה שגרם לאחד מהילדים הקטנים שלנו שנבחר להילחם נגד גבר בן עשרים ומשהו עם שרירים שיכלו להרים הרים.
אני נלחמתי נגד צ'ן.
"אז… את נגדי." הוא אמר לי כשעלינו על הזירה, מוגנים מכף רגל ועד ראש.
"אויש, פשוט תסתום ותילחם צ'ן." אמרתי.
"אין לך את היילי שתגן עליך פה. מה תעשי כשאני אבעט בך?" הוא שאל בלגלוג. הבטתי בו במבט שהבהיר לו שהוא לא הפחיד אותי בכלל.
"אחסום אותך, אידיוט." אמרתי ואז השופט אמר להתחיל.
התחלנו להרביץ אחד לשני בלי לחשוב פעמיים לא הבנתי עד עכשיו עד כמה צ'ן עצבן אותי, אבל עכשיו כשהייתה לי אפשרות היכיתי בו בכל הכוח.
הוא נפל אחרי כמה דקות בודדות כשהאף שלו מדמם והוא בקושי זז.
ירדתי מהזירה ורצתי להיילי שהביטה בי בתדהמה מוצדקת.
"אין לך שמץ של מושג כמה אני גאה בך על הכיסוח המדהים שלו." היא אמרה לי ברגע שהגעתי אליה.
"תודה רבה, עכשיו, מה נעשה?" שאלתי.
"אני לא יודעת. יש לנו יום ראשון שלם לפנינו." אמרה היילי.
ואז עברה אלכס על ידנו. היא הביטה בנו במבט מושפל והיילי נעצה בה מבט שנאה.
"אני מצטערת." היא מלמלה ונמלטה משם.
"כלבה שכמוה! היא חושבת שלהגיד לנו מצטערת יפתור הכל!" צעקה עלי היילי בזעם.
"לדעתי את מגזימה. היא בכתה כשהיא דחפה אותנו, לא נראה לי שהיא עשתה את זה מרשעות. לדעתי צריך בהתחלה לברר למה היא עשתה את זה." אמרתי.
"את רוצה לדבר עם הכלבה הזו?!" שאלה אותי בכעס היילי.
"כן. אני רוצה לדבר איתה ולהבין למה היא התנהגה ככה." אמרתי. היילי נאנחה.
"אולי את צודקת. בואי נלך למצוא אותה." היא אמרה בכתפיים שמוטות. יצאנו למסדרון והבטנו לכל אורכו, ואז ראיתי אותה נעלמת מבעד לדלתות בקצהו.
"היא כבר יצאה. בואי." אמרתי ופתחנו בריצה.
רצנו אחריה אל תוך הלילה הקפוא. היה לי קר אבל התמקדתי בלאתר את אלכס בתוך כל השלג שירד.
מצאתי אותה ורצתי אחריה. היא פנתה אל רחוב קטן יותר ואז אל רחוב קטן יותר, ורציתי כבר להפסיק לרוץ ולחזור אחורה, אבל ידעתי שאני אפחד יותר מידי לחזור לבד.
היילי כבר איבדה אותנו מזמן.
הייתי לגמרי לבד.
ואז הרחוב הצר נפתח לרחוב ראשי סואן, ונעמדתי מתנשפת מול הבית של אלכס.
"אלכס!" צעקתי כשראיתי אותה נאבקת במנעול בלחץ.
"הו, זו את! את הפחדת אותי כל כך! שמעתי מישהו רץ אחרי כל הדרך הביתה וכמעט התעלפתי מפחד!" היא אמרה כשדמעות בעיניה.
"אני מצטערת, אני פשוט רציתי לדבר איתך." אמרתי.
"על מה בדיוק?"היא שאלה בחוסר חשק. ניסיתי לחייך והתקרבתי אליה בזהירות כמו שמתקרבים לחתול כשלא רוצים להבהיל אותו.
"רציתי לשאול אותך… למה עשית את זה?" שאלתי.
"דרייה, עזבי אותי." היא אמרה. אחזתי בזרועה בכוח פתאומי ולא הנחתי לה להיכנס לבית שלה.
"עזבי אותי!" היא צרחה בכעס אבל לא הייתי מוכנה לוותר.
"אני לא מוכנה לעזוב אותך. אני אוצה לדעת למה עשית את זה. את חברה שלנו, ואת בבעיה, ואני לא עוזבת אותך." אמרתי.
ואז היא התחילה לבכות בקול רם.
"זה… אני לא חשבתי בהיגיון… פשוט… טוב, אמא שלי מתה לפני כמה ימים." היא אמרה וניסתה למחות את הדמעות.
"הו, אלכס." מלמלתי.
"והייתי לחלוטין שבורה, אבא שלי השתגע, ואז בבית הספר כשהייתי בשירותים ובכיתי שמעתי מישהי שואלת מי בוכה. אז זו הייתה בוני, והיא הייתה כל כך רגישה ונחמדה אלי, ושפכתי בפניה הכל." היא מלמלה.
"ואז היא התחילה לשטוף לי את המוח, הסיתה אותי נגדכן, גרמה לי לספר לה דברים סודיים עליכם…"
"זה בסדר." אמרה לה וחיבקתי אותה.
הנחתי לה לבכות על הכתף שלי כמה דקות עד שהיא נרגעה וכל הדמעות שלה נספגו בחולצה שלי.
"את בסדר עכשיו?" שאלתי אותה.
"אני לא בטוחה. אני רק רוצה לא לראות יותר אף אחד אף פעם. התנהגתי כמו כלבה." אמרה אלכס.
"למען האמת, אני חושבת שחברה רק תועיל לך עכשיו. בואי נלך אלינו הביתה ואני אתן לך לשתות קצת תה." אמרתי.
"בסדר." היא מלמלה.
לא היו לי מפתחות, אז נכנסנו הביתה דרך הגינה אחרי טיפוס מתיש על הגדר.
"אז… ממה אמא שלך מתה?" שאלתי את אלכס בזמן שהגשתי לה את התה הרותח. היא חיממה את ידיה עליו והביטה בי בעיניים גדולות ועצובות.
"זה לא משנה." היא אמרה.
"בסדר. אני לא אלחץ אם את לא רוצה לספר לי." אמרתי, ואז שמעתי קולות מחדר השינה של אמא.
בן יצא החוצה, עטוף במגבת. הוא לא שם לב אלינו, הוא דיבר בטלפון.
"היא נרדמה. אני חושב לגמור איתה עכשיו." אמר בן.
אלכס כיסתה את פיה בידיה והתחילה לבכות חרישית בזמן שהיא התחבאה מתחת לספה. עשיתי כמוהה וניסיתי לשאול אותה מה קרה.
"ה… זה… זה… הוא!" היא מלמלה.
"מי הוא?" שאלתי. בינתיים בן המשיך לדבר, "כן, היא אמנם יפה מאוד, אבל אני חייב לרצוח אותה לפני שאני אקשר אליה יותר מידי. יודע, רוצח סדרתי טוב לעולם לא נקשר לקורבנותיו." אמר בן.
"אלכס, מי הוא?" שאלתי אותה בבהילות גוברת בעוד בן התהלך לו ברוגע למטבח ובחר סכין ממבחר הסכינים שלנו.
"אלכס!" לחשתי באימה.
"זה… זה הוא האיש שרצח את אמא שלי." היא אמרה לבסוף.